<h1>ראבי"ה סימן אלף פ"ט</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ריאה דאיתאפקא בלא בדיקה ספק טריפה היא אפילו עולה היא בנפיחה. כך פסקו רבינו יצחק בר' יהודה ורבינו יצחק (בר"י) הלוי בר' אלעזר. אבל רבינו שלמה בר' יצחק פסק בפירושיו דמותר דסמכינן ארובא דכשירות. ולא אאריך בראיותיהם. אבל אין מגלין את הדבר אלא לפרושים.
<h2>דף כ:</h2>
ואם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה, כדכתיב (ש"א ד' י"ח) ותשבר מפרקתו וימות. ואם אין רוב בשר עמה טריפה.
<h2>דף מב.</h2>
נקובת הוושט בין בבהמה בין בעוף במשהו וכל אשר ינקב. ואם צריך קורט דם ודין מחט וקוץ פירשתי בתשובה שהשבתי לר' שמואל בר' יהודה נ"ע. ושני עורות יש לוושט ניקב זה בלא זה כשר, זה שלא כנגד זה טריפה. ובקרקבן זה שלא כנגד זה כשירה. ואם ניקב נקב מפולש ועלה על הנקב קרום הוה ליה קרום שעלה מחמת מכה ואינו קרום. וכן דין של כל נקבים כדרך הטריפות.
ניטלה הכבד טריפה, ניקבה המרה טריפה, בבהמה ובעוף. ניטלה הכבד ולא נשתייר הימינה כזית במקום שהיא חיה, דהיינו במקום שהוא תלוי ביותרת הכבד, וכזית אחר במקום אחר במקום מרה, טריפה. פירוש במקום שתלויה המרה בכבד. ומיהו בעוף קטן לא שייך האי שיעורא והכל לפי העניין. ונ"ל דמדהוצרך לומר דבעינן כזית במקום מרה ש"מ כשאין מרה שם כלל כשירה אפילו אם אין טועמין בכבד טעם מרה כלל כשירה, שמטעם ניטלה הכבד התלמוד אוסרו (אלא) [ולא] מטעם ניטלה המרה לכולי עלמא לא חיישינן למרה. ואע"ג דניקבה המרה טריפה אין אומ' בטריפות זו דומה לזו (מ"ח ע"ב) דגבי טחול (נ"ה ע"ב) נמי אם ניטל כשירה ואם ניקב בסומכיה ולא אשתייר ביה כעובי דינר זהב טריפה. ופעם אחת בא לידי מעשה שניטלה המרה ואמרתי לקרוע הכבד שתי וערב ולטועמה, כמו שכתוב בהלכות גדולות (דקכ"ז סע"ד) שאם יטעום בלשונו טעם מר הרי נבלעה בכבד וכשירה, מפני שאמרו חכמים (ברכות ס"א ע"ב) כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ומניחתו, וכשטעמוהו לא הרגישו במרירות כלל, ואמרתי שוב לצלותה על גבי גחלים והיתה (בה) מרה עד מאד כשלעסוהו והכשרתיה. ולולי שקשה לי להכניס ראשי בין הרים גדולים נ"ל שאפילו אם אין טועמין בכבד שום מרירות אפילו ע"י צלייה ולא בשום עניין, שכשר. ואם מתלקט או מרודד הכבד או כרצועה ובין הכל הוא כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה, טריפה. יותרת הכבד (שמות כ"ט) מתרגמינן חצרא דכבדא. והוא יתר סביב הכבד. ובערוך (ע' אצבע) פירש פולציר והוא אצבע הכבד השנוי בתמיד (ל"א ע"ב) והוא מגוף הכבד ותלוי בו. ויש שאין אוכלין אותו מפני שקרב עם החלב. ואין זה טעם הנשמע ויש להשיב כמה וכמה.
ואם נמצאו שתי מרות בכבד ואין שופכות זו לזו אמרינן כל יתר כנטול דמי כדאמרינן (נ"ח ע"ב) גבי תרי סניא דיבי וטריפה לדברי ההלכות גדולות (דקכ"ח רע"א), ולדברי כשירה. ורבינו שלמה וכל גדולי הדור שבצרפת ורבינו האלפסי מכשירין, וזהו לשונו, וכדמשתכחן תרתי מרריתא אית מרבנן דדייקי ואמרי טריפה ואית מרברבתא דמקילין, ואנן לקולא עבדינן דבדלא משתכחא מרירה כלל כשירה דלאו אבר הוא למימר כל יתר כנטול דמי וטריפה אלא כשירה, שמרה זו אינה מעלה ומוריד, אלא בזמן שניקבה לחוץ שלא כנגד הכבד טריפה, ואם ניקבה והכבד סותמתה כשירה. והכי נמי נ"ל כמו שהסברתי למעלה.
ראיתי בשערים. בסגר, בשר החופה את רוב הכרס, ס' סימנים שנידלדלו ברובן, ג' גולגולת שנחבסה, ר' נעקרה צלע מעיקרה. וכי מעיינת בפרק אילו טריפות (מ"ב ע"ב) שגגה היא, שמקצת אותם שמנה הם בכלל שב שמעתתא וכדאמרינן. וכדפרישית [עיקר].
שב שמעתתא דטריפות קבלה היא בידינו דהנך שב שמעתתא דאיתמרן בצפרא בסור(י)א ובפניא בנהרדעא כדאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מ"ג ע"א) מאי לאו אליהו אמרי[נהו] ודחינן התם דילמא יוסף שידא אמרינהו, הנך שב שמעתתא דטריפה, וכן פר"ח התם. ואילו הן.
<h2>דף מב:</h2>
כמה חסרון בשדרה בין בבהמה בין בעוף קיימא לן חולי' אחת כבית הילל ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטריפה.
ניקבו הדקין בין בבהמה בין בעוף טריפה. פי' בדקין מקום שחלב טמא אצלם דלא מיהדק ולא סתים וטריפה בנקב משהו.
<h2>דף מג.</h2>
ואם ניקב הקורקבן בעוף נקב מפולש מעבר לבשר ולעור טריפה. ואם ניקב זה שלא כנגד זה כשר דמינח נייחי ולא מתרמי אהדדי. ואי חליף טריפה כדפרישית בסדר נקובת הוושט. ובתשובת הגאונים כתוב וששאלתם על מחטא דאשתכחא בקורקבן הכי איתחזי לנא אי קופיה לגאו ולא נפיק לבר (לגו) סמפונא נקיט ועייל וכשירה ואי קופיה לבר נקובי נקיב ועייל וטריפה. ואבא מרי פליג וכתב דעתו על זאת בתשובותיו (סי' א' קל"א). ואם צריך קורט דם גם זה פירשתי בתשובתי, ונ"ל שדינם שוה לנמצא עליו קורט דם דהמסס ובית הכוסות והתם פירשתי לה וגם בסדר ניקב הלב. פסק רשב"ם דמחט שנמצאת בדקין כדרך שאר מאכלין כשירה, נמצאת בחלל הגוף שלא בתוך הדקין [וכרס] טריפה דחיישינן שמא ניקב הוושט ועבר לחלל הגוף.
<h2>דף מג:</h2>
ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא [ועבר לחוץ] ונסתם וכגון שקורט דם אין בפנים כך פסקו גאונים ועל זאת פירשתי דעתי בתשובתיי. ואע"ג דחוששין לספק דרוסה (נ"ג ע"ב), התם יש רגלים לדבר דאיהו שתיק ואינהו מקרקר[ן] אבל הכא אע"ג דאידפעי ביה הוה ליה כמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות (נ"ב ע"ב) דמצד אחד כשירה ולא חיישינן שמא ניקב לחוץ והבריא ונסתם שוב. וכ"ש כי נמצאת בוושט ולא ישב דכשר דכל חיוי' ברייתא קוצי אכלו. ויש מחמירין בישב כמו בספק דרוסה. ואין נ"ל. וזקיני (סי' רכ"ז) פסק בישב לקולא. וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים לפי שהפנימי לבן והחיצון אדום, למאי נפקא מינה לספק דרוסה, לפי שהאודם של הדם אינו ניכר מבחוץ אלא מבפנים. ואם נחלף שהחיצון לבן והפנימי אדום או שניהם לבנים או שניהם אדומים טריפה. ובשערים פסק ובקורקבן נמי מיטריף בחליף כוושט ותולדתו להיות החיצון אדום והפנימי ירוק.
<h2>דף מד.</h2>
ומקום שחיטה בוושט כשירחיק מן הראש כדי תפיסת יד, יש מפרשים ד' אצבעות וזקיני (סי' רכ"ט) פירש ב' אצבעות. ויש מפרשים כדי אחיזת חודן של ציפורניו, וליתה שהרי שוחט משיפוי כובע ולמטה בקנה וסתמא דמילתא אינו מעקם בוושט כל כך למטה. ולמטה שוחט בצואר עד מקום שישעיר הכרס. ובגרגרת (מ"ה ע"א) שוחט משיפוי כובע ולמטה עד כנפי הריאה התחתונה שהיא עליונה ובלבד שלא יאנס. ואנסה עצמה עלתה בתיקו. ובשערים פסק שאם נימוק הלשון עד הטולטלת שהוא קרוב לשיפוי כובע עד ולא עד בכלל כשר שיכולה להתקיים על ידי לעיטה וכן אם נחתך הלשון. ונקובת הזפק נפרש בסוף הילכות טריפות.
תורבץ הוושט ושניטל לחי התחתון כשר. כגון שנגמם למעלה ודבוק בבשר עדיין מלרע. ועיקור סימנין כגון שנעקרו לגמרי מן הבשר ונפרקו לגמרי אבל נ(ז)דלדלו דכשר היינו במקצת. והילכתא כרב (מ"ג ע"ב) דתורבץ הוושט שיעורו במשהו כשניקב. ושיעורו פחות משעורה ועדיף מחיטתא.
אמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה. וכן בעוף. ודווקא דאידלדל אידלדולי אבל איקלף איקלופי כשר כיון שמעורה ולא נידלדל בחוזק כדאמרי[נן] בריש פרק' אילו טריפות. והכי קיימא לן.
פסוקת הגרגרת בבהמה או בעוף ברובה או ברוב חללה כעובדא דרבה בר בר חנה. ניקבה הגרגרת נקבים הרבה ואין בהן חסרון מצטרפין לרובה ואם יש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר האיטלקי. ובעוף בנקבים שיש בהן חסרון ועתה הקנה מכאיסר אי נמי נפחתה קנה העוף, מקפלו ומניחו על פי הקנה כשיחתוך השלם עם הנקבים לחוץ, אם חופה רוב פי קנה טריפה ואם לאו כשירה. נפחת הקנה בבהמה ותלוי בו כמין ארובה, כדי שיכנס איסר לרוחבו בכל מקום הפחת. ניטלה ממנו רצועה שיעורו בכאיסר. נסדקה בלי חסרון אפילו לא נשתייר אלא חוליא אחת שהן ג' טבעות הקנה, למעלה, וחוליא למטה אצל הריאה כשירה. ואבא מרי כתב ואסיקנ' נסדקה לארכו אפילו לא נשתייר אלא משהו למטה כשירה, ונראה לי דווקא ההוא משהו דחוץ לחזה, דלפנים מן החזה טריפה במשהו. ניקב הקנה למטה מן החזה ומן ב' צלעות הנידונין כחזה טריפה בנקב משהו כריאה. ויש מפרשים לכל צד ב' צלעות שהן ד'.
ואם ניקב הקנה או נפסק או נקדר מקיפין באותו הקנה עצמו לראות אם אירע קודם שחיטה או לאחר שחיטה. והני מילי מחוליא לחוליא אבל מחוליא לבר חוליא או מבר חוליא לחוליא לא. פירוש חוליא הוא עובי הקנה, בר חוליא הוא שלמטה דק בשר המחבר הקנה יחד. אבל בהלכות גדולות ובשערים מפ' בר חוליא הם טבעות קטנות ואין נ"ל דאין לך גדול אלא טבעת הגדולה. וחוליא אינו פחות משלושה כדמשמע במנחות (ל"ט ע"א) גבי ציצית. ובשערי רבינו שמואל בן חפני הכהן כתוב לא שנו שניקב הגרגרת או נפסק מיעוטא דכשר אלא שאירע מחמת חולי אבל נקדר בסכין הקנה או בקוץ אפילו במשהו. ואומר אני דלא שנא, תדע דשהה במיעוט קמא דגרגרת כשירה, והתם אירע בסכין. והא דאמרינן בפרק השוחט (כ"ח ע"א) ההוא בר אווזא דעל לבי קני וכו' עד ניבדקיה לקנה ונישחטיה, ה"פ נבדקיה אם נפסק הרוב אם לאו.
<h2>דף מה.</h2>
ניקב קרום של מוח פירוש שניקבו שניהן. והילכתא כמאן דאמר קרמא תתאה, פירוש עם העליון דומיא דריאה דניקב זה בלא זה כשר (מ"ו ע"א), וכן פסק זקיני (סי' רל"ב). וכן בעוף נמי. וכן משמע הלכה היכתה חולדה על ראשה (נ"ו ע"א) דפריך הניחא למ"ד קרמא תתאה אלא למאן דאמר קרמא עילאה דילמא קרמא עילאה אינקב תתאה לא אינקב ומשני אם איתא דעילאה אינקב תתאה אגב רוככיה מיפקע פקע, מכלל דלמאן דאמר תתאה היינו שניהם והיינו הניחא. ורבינו יב"א מפרש אפילו תחתון בלא עליון טריפה כגון שבלע מחט וניקב הפנימי. והא דפריך התם הניחא, שאני התם דהמכה באה לו על ידי החולדה מעל הגלגולת ואי איפשר לפנימי להינקב אם לא ינקב החיצון תחילה שהוא העליון, אבל היכא דאיפשר להנקב פנימי בלא חיצון טריפה למ"ד קרמא תתאה דהילכתא כוותיה. וגם יש מדקדקין מדקא יהיב סימנא בתתאה ש"מ תתאה בלא עילאה, ואין זה נכון דבאותו שמוסיף יהיב סמנא דומיא דאמרינן בעלמא (ביצה כ"ח ע"ב וש"נ) וסימנך מתניתין מלכתא, דפליגי נמי בטפי מהנהו דקא מני. ודוק ותשכח.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב בין בבהמה בין בעוף. [בעי ר"ז לבית חלל קטן או לבית חלל גדול ו]עלתה בתיקו, הילכך לא שנא הגיע הנקב לחלל גדול או לקטן טריפה. תלתא קני הוו, (טריפה) המשלחין שרשים מן הקנה הגדול, חד פריש לריאה וחד פריש לליבא וחד פריש לכבדא, קנה הלב וקנה הריאה הוי כוותייהו וטריפה בנקב במשהו, ודכבדא ככבדא כשניטל כולו טריפה וכן כשיפסוק. ורבינו חננאל פסק בשלשתן במשהו ודכבדא נמי כריאה. וכן האלפסי וכן בשערים. ורבינו שלמה פסק דכבדא כי כבדא לקולא.
ואם נמצא מחט או בסימפונא רבא דליבא או בסימפונא רבא דכבדא אפילו קופיה לבר אמרינן סימפונא נקיט ועייל. ואי נמצא בשאר הסימפונים או בבשר הלב ולא עבר כולו לחלל הגוף לחוץ כתוב בשם גאון דחזינן אם המחט אלימתא כמחט שתופרין בו שקין וקופיה לגאו כשירה ואי קופיה, שקורין בלע"ז אודילא, לבר ופי המחט, שקורין פייטא, לגאו אמרינן ודאי ניקב הוושט ועבר לחלל או דרך הדופן בא מבחוץ ושוב ניקב הלב מבחוץ עד שנכנס לפנים וטריפה. ובקלישתא כגון מחט שלנו אפילו קופיה לגאו טריפה. וכל זה כגון שבא לפנינו שלם הלב ולא ראינו בו נקב (או) [אז] יכול להבחין עדיין שלא נקב לחוץ, אבל חתוך ריאה דילמא אי אייתיה לריאה קמן הוה נקיבא. ולפי דבריו נ"ל אפילו בתוך חודו של לב ופי המחט כלפי פנים וזקוף כלפי הקנה שתלוי בו הלב לאורך חלל הלב אם המחט נמי אלימתא טריפה דאין חילוק בין צידי הלב וכתליו לחודו דתלינן לחומרא. ואבא מרי הרב כתב דעתו על זה בתשובותיו. ואם צריך קורט דם כמו המחט שנמצא בעובי בית הכוסות פי' במקום אחר. ואם יש היכר מבחוץ קצת בדופן הצלעות שידוע שבא המחט מבחוץ לצד פנים, יש לחוש ולעיין אם תקוע מקצת עדיין בדופן ולא עבר לתוך חלל הלב בנקב מפולש אפילו קופיה לבר כשר ואפילו בקלישתא, ואם אין תקוע בדופן הצלעות כשבא לפנינו אם ניכר שעבר הדופן ובא לחלל הגוף חיישינן שמא ניקבו הדקין ושוב חזר ונכנס בלב וטריפה ואפילו אלימתא ואפילו קופיה לגו כנ"ל. וכל היכא שנמצא הקוץ והמחט בחלל הגוף אומר רב יהודאי גאון ורש"י דטריפה.
נפסק חוט השדרה הילכתא ברוב עורו טריפה ואינו מועיל אפילו לא נפסק המוח שבחוט להכשירו. ואם נפסק המוח ורוב העור קיים כשר ואינו מוריד. ואם נסדק עורו של חוט השדרה לאורכו ראיתי כתוב להיתר וכן נ"ל, וראיה מגרגרת שנסדקה לאורכה וכו'. נתמרך שנשפך כקיתון, או נתמסמס שאינו יכול לעמוד, ברור כי מחמת חולי בא וטריפה ועומד העור ליפסק. ואינו יכול לעמוד מפני כובדו עלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. נתמזמז נתרוקן כשר. ופר"ח נתנדנד. ופסיקת חוט השדרה ברובו מן שולי הקדירה עד בין הפרשות שמתפצל לירכים, ומשם ואילך הירכים מעמידות אותו ופסק כוחו ולא חיישינן לפסיקותו יותר. ושלושה פרשות הן המתפרשות לירכים ויש הפרש בין זה לזה מעט, ויש מהם הברורים לבעלי התלמוד ויש שהוא ספק הילכך הראשונה והשנייה ברובו. ופי הפרשות נמי בספק, וגם איבעיא לן אי עד ועד בכלל או לא, הילכך כיון דלא איפשיטא לא מכשרינן אלא מפרשה שלישית עד לזנב. וראיתי לקצר בו [כי] רבו פתרונים עליהם הילכך ראוי להחמיר בדברים בדברים הללו. ובעוף קיימא לן כר' ינאי דחוט השדרה שלו עד למטה מאגפיים דלית הילכתא כריש לקיש. ופר"ח ורבינו זקיני (סי' רל"ד) פירשו חוליא שלמטה מן הכנף המחובר לגוף כנגד הריאה ולאורך כל אותו עצם הראשון של הכנף מושך החוט של שדרה ולמטה ממנו חוליא ואם נפסק ברובו טריפה. וריש לקיש מקיל ואומר עד בין האגפיים מקום המחובר לגוף ולא יותר. והוא כגון שאין לחוש לניקוב מעים שלא הגוף. ויש מפרשים לר' ינאי כנגד החיבור רק חוליא אחת למטה ולריש לקיש כנגד החיבור ולא חוליא למטה. ולא מסתבר.
נתמזמז המוח כשר דחיי אע"פ שאינו מוליד. פר"ש נתרוקן. ופר"ח נתקרקש ונתנדנד כדגרסינן בלא יחפור (ב"ב כ"ב ע"ב) משום טיריא. ואם נתמסמס לגמרי טריפה. וכל מה שבקדירה הוא עצם הגלגולת מיטרף בנקב משהו. ומן הפולין המונחין על הקדירה כלפי חוט השדרה [דינו כחוט השדרה] בפסיקת רוב עורו. ופולין עצמן כלפנים במוח. ואם נמצא מים במוח או שלפוחית אם (בה) [ה]מים מכסה אותם המוח הבריא סביב שאינו מגולין כשר דהדרא בריא, ואם מגולין במקצת אצל קרומי המוח טריפה. וכן מעשה בא לידי והכשרתי מדקא פריך (מ"ה ע"ב) על מירוך ומסמוס דחוט השדרה מההיא דטרייה לרישיה שהוא המוח, ש"מ דדינם שוה בזה. וגם מצאתי שוב בה"ג. ועוד מצאתי שם אם נמצא במוח מכה או ליחה או פסולת למעלה מן הקרום כשירה למטה מן הקרום טריפה, ואם מכה יבשה כשירה, ואם נעקרו שורשי המוח מבפנים זהו המזמוז הפסול. ונ"ל דדווקא מזמוז כזה פסול אבל במקצת כשר. ואם ימצא תולעת במוח ובקדירה והמוח קיים וקרום התחתון אין בו (מ)שום רושם ולא קורט דם כשירה. כך ראיתי בשערים. ויש שמביאים ראייה מפרק הניזקין (גיטין נ"ו ע"ב) מענין טיטוס.
מעשה בא לידי שנמצא בתוך הקרום של מוח מים וחסר המוח קצת במקום מים כשיעור המקום שמונחים בו המים והיה המוח מקיף המים סביב סביב שלא היו מגולין כלל והכשרנוהו. ושוב מעשה בא לידי שהיו המים מונחים בתוך שלפוחית קטנה והיתה השלפוחית מונחת במוח והיה מקיפה המוח ולא היתה מגולה כלל אצל הגלגולת ואצל הקרום של המוח, גם זה הכשרתי, אבל בדקתי שוב בהלכות גדולות וראיתי שהתיר כעניין זה שכתבתי וכתב שכיון שמוח מקיפו הדרא בריא, אבל בשאין המוח מקיפו סביב שמגולה השלפוחית אצל הקרום והגלגולת אפילו מקצת, או שהיא מונחת בין הגלגולת למוח טריפה דלא הדרא לאיתנה. וראייה אני מביא מדפריך (מ"ה ע"ב) מההוא גברא דטרייה לרישיה ואמ' נתמזמז מוחיה דדין, אחוט השדרה דנתמזמז ונתמסמס ונתמרך, ש"מ דחד דינא אית להו וכי היכי דהתם טריפה במוח דחוט השדרה המרכה, הכי נמי אמוח של ראש. והמבין יבין. אב"י העזר"י.
<h2>דף מו.</h2>
ושני קרומים יש לריאה נקב זה בלא זה כשירה עד שינקבו שניהם ויגיע הנקב לבשר הריאה, דלית הילכתא כר' שמעון דאמר (מ"ב ע"א) עד שתינקב לבית הסמפונות. ולא שנא ניקב מעצמו ולא שנא בקוץ או במחט או בכל דבר. וריאה דאוושא וידעינן מהיכא אוושא בדקינ' ליה בההוא דוכתא בגילא או בגדפא או רוקא וכ"ש בפשורי, ואי לא ידעינן היכא אוושא בדקי לה בפשורי לא בקרורי ולא בחמימי אי מבצבצא ויוצא הרוח טריפה ואי לא כשירה דהאי דאוושא ביני וביני הוא והעליון מגין. ישרוק עליו ממקומו (איוב כ"ז כ"ג) מתרגמינן יברבק עלוהי מאתריה.
<h2>דף מו:</h2>
אונא דריאה דיבשא קצת ואינה נפרכת בציפורן מניחין אותה במים חמים וממשמשא בידיה אי הדרא בריא כשירה, או יתן אותה במים קרים לתוך הקנה אולי תחזור לקדמותה וכשירה כשתחזור. בהלכות גדולות (דקכ"ח רע"ב).
ואם נמצא נקב בבועא ואין ידוע אם אירע קודם שחיטה (אירע) או לאחר שחיטה אין מקיפין לנקוב בריאה אחרת בועא אחרת לראות אם ידמה לה או לא, אלא טריפה מספק. אבל בריאה מקיפין במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, והיכא דמישמש יד הטבח כשר בלא הקפה דתלינן לקולא ואפילו ניקבה הבועא. כנ"ל. וסעד לדברי שפר"ש אין מקיפין בבועי, היכא דלא ממשמשי ידא דטבחא דליכא למיתלי בטבחא דשמא נשתנה מראיתו אבל בריאה מקיפין בשיש שם נקב. זהו לשונו.
ותרתי אוני דסריכי או סמיכי אהדדי כסדרן, דהיינו לאותה שאצלה, כשירה שאינה מתנתקת. ואם דבוקה או סרוכה הראשונה לשלישית טריפה דהיינו שלא כסדרן ומתנתקת דטריפה. ואונא באומא כסדרן, יש מטריפין לפי שהבהמה יש לה חלל גדול ולא מיהדק וכן פסק רבינו גרשם ויש מכשירין. זה לפירוש רבינו שלמה. אך לפר"ח הוי עניין אחר, דכסדרן היינו שדבוק לאותה שאצלה ודבוקות ותפורות מעיקרן אך לפנים יש מעט היכר חיתוך דאוני כשר, אבל אם דבוקות באמצע ויש הפרד מכאן ומכאן או מתקפצות זו על זו ונדבקות אפילו לאותה שאצלה היינו שלא כסדרן וטריפה. וכ"ש דשלא כסדרן הראשונה לשלישית דטריפה לפר"ח ובלבד שניכר חיתוכא דאוני. וכן נראה לי דהיינו שיעא כאופתא דאמרינן (מ"ז ע"ב) דכשר כי אית ליה חיתוכא דאוני. ובתשובת רבי' שמואל כתוב וגבי סירכת האומות בזו אין בהן היתר אך יראה הרואה וידע שסירכא היא ולא כגדולה במקום שאדוקה הריאה, ומשאר ריאות יכול להבחין. כתוב בתשובת הגאונים, פעם אחת נכנסו מר רב צדוק גאון ומר אבימי וכמה גאונים ותלמידיהם עמהם אצל מר יעקב גאון ואמרו לו שמענו עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח וכשר. אמר להם חס ושלום לא כך אני מתיר אלא פעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאונות ולאומות ולעינוניתא דוורדא והתרתי לאחוז בקנה ולנענע את הריאה ג' וד' פעמים יפה יפה אם תנתק (את) [אז] הסירכא מאיליה אני מכשירה אבל לפרק ביד לא התרתי. והסכימו עמו כל הישיבה והורו כן לכל ישראל וכן מצינו בהלכות גדולות של נשיאים וגאונים וראשי ישיבות וראשי גליות זכרונם לברכה. וכן כתוב בשערי רב שמואל. וכיוצא בזה נ"ל לבדוק בשומן שבין שתי הערוגות. ועוד כת[ו]ב בתשובת הגאונים, אם נמצא נקב בקנה אצל האונות מקרבים ומכוונים האונה אצל הקנה אם מכוונין יחד יכול להבחין בו כשתלש הריאה לחוץ אצלו בכח נקרעה מן הקנה, והיינו משמוש הטבח, וכשר. ועוד כת[ו]ב בתשובתם, היכא דדבוקה כל הריאה לדופן בלא סירכא וקורין לה פולמונידא בלע"ז והוא כעין עור ורקבובית המכסה הריאה לבד מן קרמאה עילאה ותתאה של הריאה עצמה, מוציאין ומפרידין אותה מן אותו העור ובדקי' לה בפשורי אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה וכן נמי דינה אם בעניין זה דבוקה רובא. ויש מרבותינו שאין מפריד ממנה (אלא) אותו העור, אלא עם העור נופחין ובודקין אותה דדייני לה כריאה הסמוכה לדופן דהויא סתימה כי סביך בבישרא. וזה אין נ"ל דהתינח במקום רביתא, שלא במקום רביתא מאי איכא למימר. אלא אמ' לשון ראשון עיקר. וכן אירע מעשה ופשט רבינו שב"ט אותו העור מעליה ונפחה והכשירה.
הבודק יזהר פן ינתק הסירכות אך בנחת ויבחין בין סירכות לרירות. אם תסרך או תדבק האונא לאומא שאצלה כסדרן, במגנצא ובקולוניא נוהגין להיתר כרש"י, בגרמייזא ובצרפת נוהגין לאיסור מפני שברוחב הבהמה הוא ועתיד לינתק. והרבה גאונים חולקים באונא באומא, רבינו גרשום ור"ח ורב נחשון ורבינו שמואל ורבינו יצחק בר' יהודה מכשירין, וגם רב שר שלום מכשיר (כיון) [היכא] דלא שיעא כאופתא דאית ליה חיתוכא דאוני. ורבינו אלעזר הגדול ור"ת ומר [רב] יוסף גאון אוסרין וגם רבינו יב"א.
וכן האומות כשסרוכות לשומן הלב או לחצר הכבד, או האונות (כשסמוכת) [כשסרוכות] לשומן הלב או לחצר הכבד טריפה. ואם חצר הכבד נסרך לשומן הלב או לצלעות כשר, אך אם ניקב חצר הכבד נקב מפולש טריפה. וכן פסק בשערי רבינו שמואל. כללו של דבר כל הסרוך לשומן הלב טריפה מפני שחלב העשוי ככובע אינו סותם (מ"ט ע"ב) וגם אינו להם מקום רביתא כדנפרש לפנים.
ואם נסרכו האומות או האונות בחזה לפנים מן הגיד שמנקרין בחזה כלפי החזה טריפה. ויש מחמירים ואומרים שאף על הגיד ממש נמי דינו כחזה וטריפה. וכן בשתי צלעות התחתונות הקטנות הניתנות לכהן עם החזה דינו כחזה (הטריפה) [וטריפה] לפי שאינו מקום רביתא, שמתוך שצר יותר מדאי אין יכול לידבק שם ונשמט למעלה ומנתק כשפושטת צווארה ורועה, או כשמתגלגלת הבהמה על השדרה מתפרקת הסירכא מן החזה והשומן שלו וגם כן משומן הלב. וכן אם דבוק בשומן השדרה טריפה שמתנתקת כששוכבת על החזה הילכך לא הוי מקום רביתא כמו הדופן, ואין לצלעות האילו דין דופן ומקום רביתא. וראייה מאהלות (פ"א מ"ח) דלא חשיב להו בהדי צלעות ברמ"ח איברים. כן פסקו פר"ח והאלפסי והשערים ורבינו אב"ן (סי' רמ"ג). אך רש"י (מ"ה ע"א) מפרש צלע מיכן לימין וצלע משמאל הוא בכלל החזה. ורבינו חננאל פי' שתי צלעות מימין ושתי צלעות משמאל הוא בכלל החזה, ולדבריו מטריף בשתים שהן ארבע. ובמסכת' תמיד (ל"א ע"א) חשיב לדופן לבד ולחזה לבד. ומשתי הצלעות אין להוכיח מתמיד. והמבין יבין.
ואם האומה (ה)סרוכה בדופן ולא בחזה בין יש צמחים בריאה בין אין (בה) צמחים במקום הסירכא, מביאין סכין דק וחריף ומפרידים הסירכה מן הריאה ואין מניחין מבשר הצלע כלל לריאה, ורואין אי איכא ריעותא בדופן שיש מכה בדופן או נשבר הצלע תלינן בדופן את הסירכא ולא בריאה וכשירה, ובלבד שיתן על מקום הסירכא גילא או רוקא ואם תעלה אז בנפיחה כשירה. ולא שנא סביך בבישרא שבין הצלעות או בעצם או בקרום דק החופה את העצם. ואי ליכא ריעותא בדופן אין תקנה בנפיחה וטריפה אפילו אין בה צמחים ואפילו סבוך בבישרא. זה דין האומות. ומעשה בא לידינו באומה הסרוכה לדופן בצד ימין ולא היה ריעותא בדופן ולא היה לריאה כי אם ב' אונות, והבנתי בעניין כי מקום הסירכא היה ראוי להיות אונא ולא אומא ואף כי לא היה שיעא כאופתא אותו המקום אל האומא וקצת חתיכה ופירוד היה ניכר מעט מלמעלה של מקום הסירכא לאומא, והכשרנוהו על פי רבותינו. ומזה יש להבין נמי אשמאל כשאין לה אלא אחת.
אבל האונות שהוא מקום רביתא במצר החזה אם נסרכו או נדבקו לצלעות ולא לחזה ולא לשתי צלעות התחתונות, אפילו העלו צמחים ואפילו אם ניקבו בברור חותכין הסירכא עם מעט בשר הדבוק בו, או בקרום הדבוק בעצם ולא שנדבק לעצם לבדו, ומניחים הבשר או הקרום עם הריאה אם יעלה בנפיחה כשיתנו עליו מעט רוב או גילא כשר ואם לאו טריפה. כך קבלתי מאבא מרי רבינו וכן סוגיית ההלכה למדקדק בה. וכן פסק זקיני (סי' רמ"ג) באונות כדבריי, וכן מצאתי בשם רשב"ם הכל כמו שפסקנו אך בזה פליג שמפרש סביך בבישרא בבשר שבין הצלעות. ובתשובת הגאונים מצאתי אפילו על העצם. ושמא בקרום שעל העצם קאמרי. ובשם רבינו יהודה כהן ובשם רבי יצחק בר' אלעזר הלוי מצאתי כשסרוך אין מניח מבשר הצלע אך מפרד בנחת בידו אם עולה בנפיחה כשירה, אבל כשדבוק ממש אז מניחין הבשר עם הריאה, דהא ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה (קמל"ן) [קאמרינן (מ"ח ע"א), משמע] שבברור ניקבה, ואין צריך לנפחה מפני זאת הריעותא אלא כמו ריאות האחרות, אבל בהדבק לאומא מגררין בסכין ובהדבק לאונא מפרקין ביד ולא בסכין. ויש מחמיר מדעת הכרס ותולין הטעם ברבינו גרשם ובשאר גאונים, דבמקום רביתא אי איכא ריעותא בדופן כשר ואי לא טריפה, ובאומות אפילו איכא ריעותא בדופן טריפה. ואני אשר עם לבבי וקבלתי כתבתי ועל דא אנא סמיך. וגם בשם רבינו קלונימוס בר' שבתי ראיתי כתוב במקצת כקבלתינו כי מצאתי כתוב בשם רבינו קלונימוס בר' שבתי שפירש משום אביו הא דאמרינן במקום רביתא, דהיינו בה' אוני אי דופן סותמתה כשירה, אבל באומות לית להו בדיקה לאכשורי, ובלבד שלא יהא שחין אבעבועי במקום סריכת האונות שאם יש שחין טריפה. וכן מצאתי בשם ר"ח וסיים וכתב וכן הורו רבותינו הגאונים. ואבא מרי תמיה דקא מקשי תלמודא מי אמר רב נחמן הכי, פירוש העלתה צמחים חוששין לה, והאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה, ומשמע אפילו העלתה צמחין, ומשני כאן במקום רביתא כאן שלא במקום רביתא, אלמא דאהעלתה צמחין קאמר דכשר מדלא משני התם בהעלתה צמחים והכא בשלא העלתה צמחים. וגם המדקדק בפר"ש ימצא כדבריו. ולדבריהם לא ידענא היכי מפרשי להא שמעתא. מיהו מה שפירש רבינו אב"ן וגם בשערים דרב שמואל הכהן, דהיכא דלא העלתה צמחים מייתינן סכינא דחליש פומיה ומשמע להו (אע"ג) דאי העלתה צמחים אע"ג דאיכא ריעותא בדופן לא מהני סתימת הדופן, קצת יכולין להעמיד דבריהם הואיל דלא מהני רביתא. ולאבא מרי אין נראה דהא קאמר אחד זה ואחד זה חוששין לה, כלומר בין העלתה צמחים ובין לא העלתה יש לחוש שמחמת ריאה היא ואתרווייהו קאמר אחד זה ואחד זה וכו', ומסיים היכי עבדינן מייתינן סכינא דחליש פומה וכו', אי איכא ריעותא בדופן תלינן, אפילו הצמחין, וגם הסירכא שנסרכה מחמת דופן ואין בריאה שום נקב. כך פירש אבא מרי. ושוב מצאתי כדבריו מפי' רבינו שמואל בר' מאיר. ומקום רביתא (היא ו)קבלתי מאבא מרי נ"ע הלכה למעשה כל שכנגד חיתוכה דאוני כלפי השדרה אפילו השלם שלא נחתך לא שנא החיתוך ולא שנא כנגד החיתוך גבי האונות עד מקום המכוון כנגד השדרה גבה דאוני דינו כמו החיתוך ושרי וכן מה שכנגד החיתוך האומה באומה. וכן ראיתי שוב בהלכות גדולות וגם בתשובת רבינו גרשם מאור הגולה. אבל בשערי רבינו שמואל מטיל בה גבול שתי אצבעות [הסמוכות לחיתוך כלפי דופן דינו כחיתוכא דאוני וכשר והשאר הסמוך לשדרה יותר דינו כאומה] הסרוכה לדופן. ותפוס לשון ראשון וכן עיקר.
והאונות העליונות הסמוכות לגרגרת ודרכן להפרד מן הגרגרת, אם נסרכת לגרגרת טריפה. וכן פסק בהלכות גדולות, וטעמא לפי שהגרגרת קשה ואינה סותמת כדאמרינן האי סימפונא דאינקיב לחבריה טריפה. ולא דמי להדורא (שקורין אצטריל מיצגיר) דכנתא דאינקיב לחבריה דכשירה (שם) דהתם שניהם רכים ומיהדק וסותם. אך אם דבוקין לגרגרת ותפורין מלמעלה למטה כשר כך פסק בהלכות גדולות. ואני שמעתי ש[אם] אינו יכול להכניס ביניהם אצבע [ומופרד למעלה מעט מן הגרגרת שניכר החיתוך כשר שכן גידולו, ואם יכול להכניס ביניהם אצבע] זהו עניין סירכא וטריפה וכן קבלתי מרבי אלופי אבי. וכן פסק אלופי רבינו זקיני אב"ן (סי' רמ"ה) גבי שומן היורד בין הערוגות ששיעורו באצבע. וגם רב נחשון גאון פסק כן. ומעשה בא לידינו באונא שאצל שומן הלב שהיה מקצתה דבוקה מלמטה לשומן הלב דרך גידולה ולא היה יכול להכניס אפילו מחט ומכל מקום היה דבוק יותר מכדרכו והכשרנוהו מן הטעם הזה. והסכימו רבותינו לדבר הזה. וגם שמעתי בין האומות שאצל חצר הכבד צריכות להפרד מעט מן הקנה היורד בין שתי הערוגות ויכול להכניס אם דבוק לגמרי שאינו מתפרד מעט מלמעלה כלפי חצר הכבד או בעניין סירכא. אם כדי הכנסת אצבע טריפה לפי דברי המטרפין בהדבק בשומן שבין שתי הערוגות. ואם האומות או האונות סרוכין בשומן היורד בין ב' הערוגות ויכול להכניס ביניהם אצבע קטנה טריפה ואם דבוק בלא הפרד כשר שכן גידולו. וכיוצא בהן פסק בהלכות גדולות אך לא הזכיר שיעור אצבע, אבל רבינו זקיני הכשירו והזכירו. ורב אפרים בר' יצחק היה מכשיר אפילו דרך סירכא וטעמא שחלב טהור הוא וסותם כיון שאינו מחלב העשוי ככובע דהיינו טרפשא דליבא וחיטי דכרכשא. ואין נראין דבריהן, שהטעם שמטריפין מפני שאינו להם מקום רביתא וסופו להנתק, שכשהבהמה חיה ומהלכת השומן ההוא דבוק לשדרה והאומות וגם האונות נטפלות ויורדות לחזה למטה ומתפרדות מן אותו שומן, וכן כשמתהפכת על השדרה מתפרקת השדרה הדבוקה בחזה או בשומן הלב. ורבינו שמואל בר' מאיר כתב אם האומות או האונות סרוכות יחד מאחוריהן על אותו השומן שבצד השדרה טריפה.
ואם תסרך העינוניתא דוורדא לאומא או לאונות או לשומן הלב או לחצר הכבד טריפה אפילו עולה בנפיחה, דקרום שמגין הוא קרום שעלה מחמת מכה ואינו קרום שאינו מקום רביתא. כללו של דבר בכל מקום שתסרך העינוניתא דוורדא טריפה.
<h2>דף מז.</h2>
בועא בשיפולי אומא או בשיפולי אונא ואין לה היקף בשר בחודה, פסק בהלכות גדולות (דקכ"ח ע"ד) דטריפה דחסירה היא, וכן פסק רבינו גרשם מאור הגולה ואי מהדר לה הדרנא כשירה. אבל רבינו שמואל בן חפני הכהן מכשיר אפילו בשיפולי אונא אפילו בלא היקף. ואני שמעתי הטעם משום תרתי בועי דסמיכי הוא דמטרפי' לה הילכך נראה לי דלא שנא.
שני בועות שיש בה[ן] מוגלא אם מרוחקות קצת שיש בשר ביניהם כשירה אפילו יש ד' וה' רק שמרוחקות זה מזו בהיקף בשר לכל אחת. וכן כתב זקיני (ס"ס רל"ח). ואם לגמרי סמוכות זו לזו טריפה אפילו אם עולה בנפיחה שמחמת שיש נקב בריאה גדלו סביב הנקב הבועות. אבל אחת או יותר כשמרוחקות כשירה. ואם אחת והיא סדוקה מעט ונראית כשתים מביאים קוץ ונוקבין בצד א' בנחת ולא בעומק אם שופכות המוגלא זו לתוך זו כשירה דחדא היא ואי לא תרתי נינהו וטריפה. והא דאמרינן (מ"ח ע"ב) דכשר כי קיימי צימחי צימחי טינרא טינרא, כשאין סמוכות זו לזו. והיכא דתרי בועי סמיכי ויש בהם מים זכים, רפיא בידי להיתר.
מצאתי בשם רבינו שמואל בר' מאיר תרתי בועי כמו פורח אבעבועות (שמות ט' ט') שקורין קווייטורא בלע"ז, אבל צמחי דשכיחן שקורין בני אדם בועות לאו בועות נינהו אלא צמחים ואין לחוש אי סמיכי אהדדי, וכן נראה לרבינו יעב"ץ דאותם שלנו זימנין סגיאין חזינן דלא שפכי אהדדי ומכשרינן. ע"כ יסודם.
אמר רבא חמשא אוני אית לה לריאה תלתא מימינא ותרתי משמאלא אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה. ואית דגרסי כד (נפק) [נפח] טבחא ואפה כלפי גברא, הבודק ומעיין בריאה, ג' מימין הטבח ובהמה וב' משמאל. שגב הריאה כלפי הטבח והחיתוך של אונות כלפי הבודק. אי נמי כשתלוייה ברגליה הוי הכי ג' בימין וב' משמאל. לבד שני האומות ומלבד העינוניתא דוורדא. פי' אם חסר בשמאל אחת או בשני חסירים, בהמה טריפה שהוורד אינה נמנה לשמאל שאין מקומו שמה אלא לימין. ואי חסר אחת מימין הוורד משלים למניין הג', אבל כשחסר ב' בימין טריפה אפילו כשנתמנה הוורד עמהן עדיין חסר אחת. והא דחשבינן ליה לימין מפני ששם מקומה וגם מפני שנקראת יתירת. וכן פסק בהלכות גדולות ובשערים ובפסקי זקיני (סי' רל"ט). ורש"י פליג בפירושיו ואינו מצרפה להשלים אפילו בימין, וטעמו ש[מ]כל מקום הראויות להיות חסרו' והוה ליה כחליף וטריפה. ובהלכות גדולות מפ' טעמו כדקאמר כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו, ולא קאמר כל ריאה כך בריית' ויצירת', (שני) [ש"מ] יתירת היא ומשום הכי מצטרפין בהדייהו. ואי חליף שנמצא ב' מימין וג' בשמאל טריפה מטעם חליף ואפילו קיימא השלישית בדרי דאוני. והאי דכשר בדרא דאוני יתרת, דווקא היכא דלא הוה חליף כגון שיש ג' מימין וג' משמאל, שאם לא כן לא תצא חלוף כנ"ל. ואי קשיא לרבא מה הוצרך לומר חליף הלא בכלל חסר או יתיר, תריץ דהוה אמינא חסר, שבימין ובשמאל יש רק ג', יתר שיש ו' בין שניהם, אבל כי (אתא) [איכא] ה' וחליף הוה מכשרנא, להכי תנא חליף. ומיהו לא קיימא לן כרבא ביתרת. [וזהו דין יתרת] כל היכי דקיימ' בדרי דאוני שאינו משוך לפניו ולאחריו כשר. ד' (אחד) בימין וג' וד' בשמאל, וכ"ש אחת מן האונות או היתרת מפוצלת לשנים דכשר דהא אינה משוכה לפנים ולא לאחור, ודיינינן לה כשני בני מעיים היוצאים במקום אחד דאמרינן לקמן (נ"ח ע"ב) דכי הדר וערבי כשר ואמרי' לקמן ועוד דהכי אורחייהו לפעמים, הכא נמי כל הני ברייתא הכי אית להו. אבל ביני וביני שאינו בדרא דאוני ואינו עומד מקמה כדרך עינוניתא דוורדא, שמשוך מן האונות הרבה, או ביניהם כמעט חציו ביניהם ומקצת לחוץ טריפה. ולא הכשרנו מקמה ביני וביני אלא עינוניתא דוורדא משום דכל הני חיווי ברייתא הכי אית להו. וגם בהמצא שני עינוניתא דוורדא דקיימא אפילו מקמה (גרסי') [נראה] דטריפה, ואפילו אחת לא התיר התלמוד אלא משום דכל הני חיווי ברייתא הכי אית להו, ולא שתים. ולא שנא שתיהם מימין ולא שנא שתים אחת מימין ואחת משמאל ולא שנא עומדת מקמה לאונות או לאומות כל זה טריפה. והעינוניתא דוורדא אחת (וממקומה) [ובמקומה] זהו מקמה ויתרת שהכשיר התלמוד כדפרי'. כנ"ל וגם שמעתי וכן מצאתי. ושמעתי כמו כן שיש רבנן המכשירים אפילו בצד שמאל שאומר[ים] שכל מקמה כשר. וזקיני (ס"ס רל"ט) כתב דהעינוניתא דוורדא אם נמצאת נמי שלא במקומה לצד ימין כשירה אבל לצד שמאל טריפה דהוי חליף. ואם נמצאו לצד ימין שתים בקרוב או ברחוק הימינה בזה נחלקו גדולי הדור. כמו שלפנים כתוב. וגם שמעתי בשם רבינו אפרים בר' יצחק שהיה מכשיר בשתי עינוניתא דוורדא מימין, ונותן טעם לדבריו שהיתרת שהביאו לפני מרימר היו שתי עינוניתא דוורדא ולכך היה סבור להטריף עד שאמרו כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו שזה לא היה מצוי, אבל לפי רבותינו (ש)לא היתה רק אחת וגם נשתנה שלכל הבהמות שלנו ישנה ולהם לא היתה רק לחיוי ברייתא. ותו כי היכי דבדרא דאוני מכשרי' ג' וד'. ואין ראיה ברורה, דהא גבי ההוא גובתא דהוה מעברא מבי כסי להובלילא (נ"ח ע"ב) מסקינן כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו, ואינו נמצא כן בשום בהמה. ואני את אשר קבלתי כתבתי. ומיהו היכא שהיתרת שהוא הוורד נחלק ומפוצל לשנים, לא הוי כמו תרתי מקמה, וכשר. וכן ראיתי מעשה שהכשירו רבותינו. ואם נחסר שאין שם הוורד כלל כשר, שהרי יתרת היא ובקושי התירו כשישנו, כל שכן בשאינו דכשר ולא אמרינן כי האי חסר טריפה. ורש"י כתב בפירושיו על שני עינוניתא דוורדא שמעתי מפי רבינו הזקן שנחלקו בה גדולי הדור ר' יהודה בר' ברוך וחביריו ולא פי' לי דעתו ונ"ל שטריפה שאפילו אחת לא אכשר רבא אלא משום דכל הני חיוי בריית' הכי אית להו. זהו (לשונם) [לשונו]. ויש מתירין ואומ' הטעם שאפילו אי אמרינן כל יתר כנטול דמי, כשר, דאפילו אין שם עינוניתא דוורדא כלל כשר, ותדע הא כשיש לבהמה ולעוף שתי מרירות מכשיר רבינו שלמה משום דכנטול דמי וניטלה המרה כשירה ולאו אבר נינהו לטורפה כשנוטלו, הכא נמי לא שנא. ויתרת שהכשרנו הני מילי מקמה אבל מגבא אפילו כטרפא דאסא טריפה. ובתשובת הגאונים מפ' כי טרפא דאסא אפילו ע"י נפיחה רק שיהא כי טרפא דאסא, טריפה, לחומרא, אבל פחות מטרפא דאסא כשר. ושמעתי מאבא מרי שכל זה שהטריפו בגבה לא שנא באומות ולא שנא בגב האונות, מלבד האונא של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצואר ממש תחתונה שהיא עליונה, שאם ימצא על גבה כטרפא דאסא נמי דכשר מפני שכך דרכה להתפצל, וכן הורה זקיני רבינו הילכתא למעשה וכן העידו אז על זקינים הראשונים שהתירו בעניין זה, אבל בכל שאר האונות טריפה.
<h2>דף מז:</h2>
ואם חסרו האונות רואין אם ניכר סדק מעט בשוליהן נחשוב אחת כשתים כפר"ש גבי שיערא כאופתא, וכ"ש לפי הלכות גדולות ופר"ח והשערים דכשר שפירשו דשיעא כעין שהוטח בסיד מבלי קמט, דהשתא הוא דאמ' דלית ליה חיתוכא דאוני אבל בקמט מעט כשר.
האדימה כולה או מקצתה רבינו שלמה (מ"ו ע"ב) מכשיר ורבינו אב"ן (סי' רל"ו). אבל רבינו חננאל אומר טריפה. והלכות גדולות (דקכ"ה ע"ב) והאלפסי מכשיר[ין] כדאמרינן אדומה כשירה מדר' נתן. אדומה פי' שנקטרודא בלע"ז. דמיא לאופתא טריפה. דמיא לחלמון או לחלבון ביצה טריפה. פר"ח כי כשותא או כי מוריקא כשירה כי בישרא טריפה כי דיותא טריפה. ור"ת פסק הלכה למעשה דדווקא כי (האי) [הוי] רובא דריאה כדיותא וכן בשאר חזותא דמיטרפא בהו דווקא ברובא. אבל אוכמי כשירה אינו דומה לדיו. אדומה כשירה ירוקה כשירה מדר' נתן. [כתבו התוספות מאילו טריפות כל ירוקה טריפה במשהו בר מירוקה ככרתי דכשירה].
אטום בריאה בדקינן אי אית בה מוגלא, קווייטרא בלע"ז, כשירה וינקוב אותה ויראה, ואי לית בה מוגלא אם יצא הרוח דרך הנקב כשיתן על הנקב רוק או גילא או גדפא כשירה ואי לא טריפה.
ריאה דלא נפיחא ספק טריפה היא, כך כתוב בהלכות גדולות. וכך נראה, דכמה מיני טריפות יש לבד מן הסירכות ומצויין כגון אטום בריאה ושיעא ונפיחא ופחיזא כאופתא דלית בה מוגלא שטריפה. לכן צריך לנפיחא, אם עולה בנפיחה כשירה ואם אינה עולה בנפיחה צריך לו לבודק לתת לב אי אינקבא היכא דמשמשא ידא דטבחא כשירה דתלינן שבידו נקבה כשהוציא הריאה כגון כשהוא מכניס ידו למיצר החזה למשוך אחריו בחוזק נכנסין ציפורניו או הסכין כשמפרידין הקנה והוושט מן הצואר באונות הסמוכות אל הצואר ופעמים שגם הטבח ממשמש באומה בפותחו את חצר הכבד לבדוק הריאה, הילכך תלינן בהו דאחר שחיטה ניקב וכשר. ואי אינקיב היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא ואקפינהו ולא אידמו טריפה וכן כל מקום שמישמש. ואם נתקררה הריאה כבר ואינו יכול לנפחה יתננה במים פושרים ותשוב לאיתנה וינפחנה ותכשר. אבל אבא מרי נ"ע פליג ואומר דאי איתנשי ולא נפח את הריאה דכשר מדאמרינן (מ"ב ע"ב) גבי ההיא מחטא וכו' דילמא אי איתיה לריאה קמן הוה נקובה, ומשמע שלא נפח לריאה, וטעמא דאיכא מחט הא לאו הכי כשר. ואני אומר שנפחוה אבל לא דיקדקו לעיין כל כך כמו שדינה היכא דאישתכח בה ריעותא או מחט בפשורי או גילא או גדפא או רוקא.
וריאה הנראית יפה אך נופלת ומתפרקת שכשמגביהין אותה נימסית כעניין המסמסה, בתשוב' ראיתי שכתבו טריפה מדרב הונא בריה דרב יהושע שאמר אמילי אחרניית' כל שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי הוא נקרא בשר ומה שגורר הוי כמאן דליתיה, הכא נמי לא שנא והויא לה הריאה שחסרה חתיכה שלימה וטריפה. ולא דמי לההוא דקמט וחסרון דאכשר רבינו יב"א כדפרישית.
וריאה שנשפכה כקיתון כשירה, ואוקי לה רבא והוא דקיימי סימפונהא. ונ"ל דעולא ורבא נמי סבירא להו חסרון מבפנים לא שמיה חסרון. אבל בהלכות גדולות (דקכ"ה רע"ד) גרס דכ"ע סבירא [להו] שמיה חסרון. ופר"ח ובשערים פירשו דרבא סבירא ליה שמיה חסרון ולהכי בעי דקיימי סימפונהא. פירוש נשפכה כקיתון, שיש בחלל הריאה מים. ובדקינן לה בצעא דקוניא אי אית ביה סורייקי חיורא במים הם הסמפונות שנימחו וטריפה ואי לא כשירה. וריאה שנימוחה (בפנינו) [בפנים] ואין בה מים אפילו מחזקת רביעית כשירה דרב נחמן נמי סבירא ליה חסרון מבפנים לא שמיה חסרון והכי הילכתא.
כתוב בתוספות של רבינו יב"א שיש מפרשים או שחסרה דמתני' (מ"ב ע"א) דנראה מבחוץ סדק וקמט וחסרון אפילו עולה (בו) בנפיחה והעור והבשר קיים, ונראה לרבינו יב"א שטעות בידם, שא"כ הוה ליה לתרוצי לא לעולם אידי ואידי מבחוץ ודקאמרת היינו ניקבה לא צריכא כגון שנסדקה או ניכר חסרון מבחוץ ועולה בנפיחה והיינו חסרון, ומדלא משני הכי ש"מ דכשר ולא הוי חסרון כי האי גוונא לא שנא באונות ולא שנא באומות ולא שנא בגבן ולא שנא בפניהם ולא שנא בשוליהן. וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן.
<h2>דף מח.</h2>
בשערים כתוב כבד שהוא נפוח ועב ונרקב נעיין בריאה אם לבנה כצמר גפן טריפה ואם אדומה כשירה דהדרא בריא ואם יבש הכבד טריפה. התליע הכבד שהיו בה תולעים הרבה זה היה מעשה באסיא, ונסתפקו אי דמיא ליבש וטריפה שסופו ליבש מחמת התולעים או לא והתירו לה חכמי רבנ' דמחמת מים מרופשים ששתה הבהמה גדלו התולעים וסופן למות והדרא בריא הכבד וכשירה.
כתוב בשערים כל מקום שיש בועא וסרוכה הבועא לדופן או דבוקה טריפה. ואין נ"ל דאילו ניקבה בוודאי במקום רביתא הדופן סותמה וכשירה. ובשלא מקום רביתא נמי כשר אם יש שם ריעותא בדופן דתלינן לקולא, דאהעלתה צמחין נמי קאי הא דמפליג תלמודא בין היכא דאיכא ריעותא בדופן להיכא דליכא ריעותא בדופן. ונ"ל שאם נסרכו האונות זו בזו כסידרן או אונא באומה או נדבקו והעלתה צמחים נמי במקום הסירכא דכשירה, מידי דהוה אריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אפילו העלתה צמחים, משום דהמקום צר במקום רביתא ואין הצמחים מעכבין הסתימה להפריד סתימת הדופן, הכי נמי הכא מקום רביתא הוי וסותמין זה את זה כסדרן אפילו (א)ישנן הצמחים. ומעשה בא לידינו והכשרנוהו, כי לא סמכנו על השערים שמטריף היכא דסמוכה לדופן ואיכא בועא כמו שהוכחנו לפנים.
נ"ל דנוכל לפרש היכי עבדינן מייתינן סכינא דחליש פומיה וכו', אדרב נחמן אאין חוששין לה קאי דלא העלתה צמחים, אבל בהעלתה צמחים אפילו איכא ריעותא בדופן ואפילו במקום רביתא טריפה, דגרע מריאה שניקבה [ברור] ודופן סותמתה, דמחמת הצמחין אינה נסמכת הריאה לדופן ולא הוי סתימה, ותלינן טפי בצמחין דריאה הריעותא מבריעותא דדופן דמוכחא ושכיחא טפי ולא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת בכי האי גוונא דאזלינן בתר דבר הראוי המצוי, כדאמרי' גבי ספק דרוסה (נ"ג ע"ב) וגבי מחט שנמצאת בריאה (מ"ח ע"ב) דילמא אי אייתוה לקמן הוה ניקבה. ומיהו לישנא דחוששין לה לא מוכחא הכי, דטריפה הוה ליה למימר. וראיתי שרבינו אפרים פסק דבאומה כי לא העלתה צמחים תלינן בדופן דכשירה והילכתא כרב נחמן דקיימא לן (ט' ע"א) נשחטה בחזקת היתר עומדת. ולא כמו שפסק רש"י (מ"ח ע"א ד"ה התם) דהילכתא כמר יהודה משמ' דאבימי דאמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. ויש ליישב הסוגיא בכמה עניינים והעיקר נראה כמו שכתבתי לעיל בשם אבא מרי נ"ע.
<h2>דף מח:</h2>
הדורא דכנתא, אנטרייל בלע"ז, דאינקיב לחבריה כשירה דחבריה מגין עליה. או אם השומן שהוא החלב הטהור סותמן כשניקב מבחוץ כשירה. וחלב שעל הכרס אינו סותם אם ניקב משני צדדין ואפי' בחיה שחלב טהור הוא וטעמא דלא מיהדק. פי' הדורא, סביב סביב. כנתא, מלשון ויכוננך (דברים ל"ב ו') פי' כונניות כונניות באדם. ובשערים פי' מלשון והדורים אישר (ישעיה מ"ה ב') תירגם ושוריא אמאיך שמקיפים כחומה. כנתא, כמו המכנן את החבל.
מחט שנמצאת בסימפונא רבא דריאה או בסימפונא רבא דכבדא (ד)אמ' סימפונא נקט ועייל. ובלבד שתעלה הריאה בנפיחה. ואם נפחה כשהיא שלימה ושוב נמצאת מחט בסימפוני ריאה הקטנים גם בזו הלכה (דדילמא אי אייתוהו לריאה שלימה בפנינו ונפחנוה היתה עולה בנפיחה והיתה נקובה ובריאה לא בדקינה לא) כרבנן דמכשרי'. אבל אם לא נפחה ונמצא בחיתוכא דריאה טריפה דדילמא אי אייתוה לריאה שלימה לפנינו ונפחנוה לא היתה עולה בנפיחה והיתה נקובה. ובריאה לא בדקינן אי קופה לגאו ובאלימתא כשירה, אי קופה לבר טריפה, כדבדקי[נן] בחיתוכא דכבדא, דמתוך שהסמפונות רבים ומשלחים שרשיהן לכל צד אין להבחין ולעמוד על זה. וגם כאן אין אנו בקיאים בודקי' למצוא קורט דם מבחוץ לידע שניקב מבחוץ במחט קודם שחיטה כדבדקינן לענין מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות (נ' ע"ב), דמתוך שהכבד והריאה מליאים דם ואדומים קצת אין להבחין בזה ואזלינן לחומרא. וסימפונא דריאה דאינקיב לחבריה בתחילת פיצולם טריפה מפני שהם קשים ואינם סותמים זה את זה, אבל הדורא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה דרכים הם ומגינים זה על זה. ואין אומר[ים] בטריפות זו דומה לזו. ומכל מקום יש טעם בדבר וקבלה בידם שבזה מתה ובזה חייה. סליק. אב"י העזר"י.
<h2>דף מט.</h2>
מרה שניקבה ודופן סותמתה כשירה. ואי אינקב דופן להדי נקב טריפה. ואם ניקב חצר הכבד (בפילוש) שהוא טרפשא דכבדא, [בפילוש], טריפה, בהלכות גדולות (דקכ"ז סע"ד) ובשערים ראיתי כן לפי שנימוק ומתרקב כל הכבד וניטל כולו. ובהילכות ריאה כתבתי שאם נסרכה שם הריאה אי האי אינקיב אי האי אינקב טריפה, אבל כשנסרך חצר הכבד לשומן הלב או לצלעות כשירה דכולי האי לא מחמרינן, אע"ג דיהבי טעמא אי האי אינקיב אי האי אינקיב טריפה וא"כ כשנסרך לצלעות נמי היה ראוי ליטרף, י"ל דלרווחא דמילתא נקטי ליה ואפילו ניקב חצר הכבד לא מצינו בתלמוד הילכך אין לגזור כולי האי. וכן שמעתי מאבא מרי.
ואם נמצאת גרעין של תמרה במרה או שנמצאה בכבד כשירה דאמרינן דרך הקנה של תליית הכבד ירדו ואע"ג דלא הדר נפיק תלינן ע"י נענוע ירד, והני מילי בגרעין תמרה שהוא חלק אבל בדזיתא שהוא חד אמרינן נקובי נקיב ועייל דרך הוושט וחזר ונכנס בכבד וטריפה אפילו לדברי המכשירין בריאה, דמתוך שהוא חד בשני צדדין אין להבחין כמו במחט דחזינן אי קופיה דאלים לגו או לבר, ותו דהריאה בדקינן ועולה בנפיחה מה שאין כן בכבד, כדאמרינן (מ"ח ע"ב) הן הכשירו שידעו מאיזה טעם הכשירו אנן מאיזה טעם נכשיר דילמא אי אייתוה לריאה קמן הויא נקיבה. והשתא אתי האי עובדא כהלכתא דקיימא לן כרבנן דמכשרי. אבל רבינו שלמה פירש אבל בדזיתא מיבזע בזע ומאן דטריף במחט טריף נמי בהאי. ואין נ"ל.
בהלכות גדולות (דקכ"ח ע"ד) כתוב ריאה דאית ביה מורנא, פירוש תולעת, נעיין אי נפקין ורחשין כשירה ואי לאו נתלייה לריאה בשמשא אי כד חמא נפקי מורנא מינה כשירה ואי לא טריפה. ובגמרא דתלמודא פרק אילו טריפות גריס מורנא פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן וחד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והילכת' לאחר שחיטה פריש. ותלינן להקל בכל דבר שאין מוכיח האיסור דהא תלינן בזאב.
<h2>דף מט:</h2>
מצאתי בתשובת גאונים יעקב כהנא בר' מרדכי ריש מתיבתא דמתא מחסיא. מהודעין אנחנא לכון משום שאילה של טרפסא דאותן שתי שאילות אמת הם ואינן סותרות זו את חבירתה אלא למי שאינו יכול לעמוד בהן על מה שכתוב בהן שהוא טועה וחושב בלבו שהן סותרות זו את זו. ולא כן הוא כי אנחנו כתבנו שכל ריאה של בהמה שמינה שחלבה מרובה ואותו חלב שבלב חופה את הריאה וכשאתה מפרקן מתפרק מיד וכשאתה (נותן) [נותנה ב]מים ונופחה מן הקנה ואינם מבצבצים המים בידוע שאין שם מכה בריאה ולא ניקבה. ואותה בהמה מותרת באכילה לכל ישראל. ואף מר חנינא גאון מורי בה שהיא כשירה. וכן למדנו וקבלנו מפי רב יהודאי גאון ראש ישיבה. אבל [אם] אחז אותו חלב בריאה אפילו כחוט אחד שכשאתה מפרקן ונוטלו ונותנו לתוך המים ומכניס בו הרוח (ו)הן מבצבצין אף אנו מורים בזו שהיא טריפה. וכשם שאנו מצווים שלא להכשיר הטריפות כך אנו מצווין שלא לאסור את הכשירות כדי שלא להפסיד ממונם של ישראל. וכל המשנה ממה שכתבנו אינו אלא טועה. וכן הוו להו הילכות סירכות דריאה עם טרפסא דליבא, מפרקינן לה אי איכא מכה בריאה שכשאתה (נותן מים מפח) [נותנה במים ונפח] לה טבחא והיא מבצבצא טריפה, ואי לא מבצבצא ונופחה היטב כשירה ולית לן למיחש. ואי סריכא לה אפילו כחוט דכי שקלת ומפרק לה לההוא חוטא כל שהוא והיא מבצבצא, מינקבה היא וטריפה. והדא מילתא אמרה רב יהודאי גאון ריש מתיבתא ז"ל במתיבתא כד הוו קמיה רב חנינאי ומר רב סימונאי ריש כלה ומר רב נטרונאי בר רב חביבאי ז"ל. ומאן דקא מסיק אדעתא דאיסורא מאי טעמא קאסר מדרב נחמן דאמר חלב העשוי ככובע אינו סותם, והא תינח היכא דאיכא נקב דאינו סותם היכא דליכא נקב מאי בעי למיסתם. ואי איכא הא דאי לא הוה נקיב לא הוה אתי תרבא וחפי ליה, וקא מדמית לה להא דאמר (נ"א ע"א) [דאם] אין שם מכה דם זה מניין, לא דמיא דהא כל חיותא שמינתא טפי ועבדא תרבא יתירא דרכא למיחפיה מן דיליה. וכי אמרינן [אם] אין שם מכה דם זה מניין, גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות הוא דאמרינן הכי דמוכחא מילתא מפני המחט שנמצא בה הילכך תלינן לאיסורא, אבל היכא דלא מוכחא מילתא אין אומרין בטריפות זו דומה לזו. והדא מילתא אמרה [ר' יהודה מפי] רב יהודאי גאון וסברוה כולי מתיבתא. יעקב בר' מרדכי ריש מתיבתא דמתא מחסיא. כתבא דנן נפק לקדמנא רבנ' דמתיבתא לבי דינא דמרנא ורבנא ריש מתיבתא בריה דמרנא ורבנא שילה. אני אבי העזרי העתקתי התשובה הזאת בעבור ששמעתי שאירע מעשה כזה בימי אבי מורי נ"ע שהיתה בהמה אחת שמינה ביותר והיו מובלעין ראשי האונות מכוסין קצת ודבוקין בתוך שומן הלב מחמת רוב החלב והפריד השומן מן האונות והיה נפרד ולא היה נשאר כלל דילדול מן השומן לריאה והיתה הריאה יפה ובריאה ועולה בנפיחה והכשירה. וכך אמר לי אבא מרי פה אל פה ונפלא בעיני חכמי הדור הדבר וגם בעיני יפלא. והנה מי יגלה עפר מעיניך אבא מרי כי הנה הסכימה דעתך לדעת גאוני עולם תנב"ע.
<h2>דף נ.</h2>
ניקבה הקיבה במשהו טריפה. ודווקא מלמעלה דחלב דאקשתא שהוא חימצא לא סתים שחלב טמא הוא ולא מיהדק הילכך לא סתים אבל דאיתרא שהוא בר חימצא מלמטה לקיבה סתים, אע"ג דאנן בתר בני בבל גררינן דלא אכלי ליה לכל הפחות מסתם סתים לן כטהור דהא חזינן דמיהדק טפי מדאקשתא. ובארץ ישראל אכלי לדאייתרא כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"א ע"א). והילכתא כההוא לישנא דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאיתרא. ויש מפרשים שניהם למעלה בקיבה העב נקרא קשת והדק הוא היתר, ויש מפרשים אקשתא שעל הדורא דכנתא ואיתרא למטה בהדורא. ושניהם אין בהן ממש. והילכתא כרב נחמן דבר חימצא סתים.
תניא רשב"ג אומר בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן כשירה והוא שירקא דמעיא (דמגין) [דנפיק] אגב דוחקא כשמגררים בסכין כדאיתא נמי בפסחים בפרק אלו דברים (ס"ח ע"א) מיחוי קרביו. ופסקינן דלית הילכתא כרשב"ג, שפעמים הבהמה משולש[ל]ת בחולי מעיים וייצא ממנה ואינו סותם.
וקיימא לן דמקיפין בבני מעים לראות אם אירע לאחר שחיטה או לאו. ואם ידי אדם מישמשו בהם משממשים גם באילו לראות אולי ידמו. וכן בריאה ובכל נקבים ובפסוקי ובסדוקי וקרועי מדמינן בר מבועי דאמור רבנן (מ"ו ע"ב) אין מקיפין בבועי ולעיל פירשתי בהלכות ריאה. ואם יכול לתלות שהטבח גרם לנקב זה מתוך שלא נזהר תלינן להקל כדאמרינן (מ"ט ע"א) גבי ריאה דתלינן בדממשמשא ידא דטבחא דכשר.
והילכתא מקיפין בריאה אם יש בה נקב לראות אם אירע קודם שחיטה אם לאו, מגסה לגסה או מדקה לדקה. ויש מפ' משור זה לשור אחר או מצאן זה לצאן אחר ולא מצאן לשור ולא משור לצאן. ויש מפרש' דווקא באותה בהמה, וגסה היא אומה ודקה היא האונה, אבל מאונא לאומא ומאומא לאונא לא אפילו באותה בהמה, אבל מבהמה לבהמה אחרת לא אפילו שגסה כמותה, וגם אף מאומה לאומה או מאונא לאונא (ו)יש אומרים דלא מהני. ורבינו שלמה בפירושיו פתר שני פירושין, וגם רבינו שמואל בשעריו פתר משור לשור אחר וכן בצאן, וגם כתב שיש להבחין אם הנקב פתוח יש לתלות שלפני שחיטה ואם לאו תלינן בלאחר שחיטה. ואין נ"ל דאין לך אלא מה שאמרו חכמים. וכל זה היינו היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא אבל היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן להקל וכשר ואין צריך להקיף.
ואם ניקב הקנה או נפסק או נקדר מקיפין באותו הקנה עצמו לראות אם אירע קודם שחיטה או לאחר שחיטה. והני מילי מחוליא לחוליא אבל מחוליא לבר חוליא או מבר חוליא לחוליא לא. פירוש חוליא הוא עובי הקנה, בר חוליא הוא שלמטה דק בשר המחבר הקנה יחד. אבל בהלכות גדולות ובשערים מפ' בר חוליא הם טבעות קטנות ואין נ"ל דאין לך גדול אלא טבעת הגדולה. וחוליא אינו פחות משלושה כדמשמע במנחות (ל"ט ע"א) גבי ציצית. ובשערי רבינו שמואל בן חפני הכהן כתוב לא שנו שניקב הגרגרת או נפסק מיעוטא דכשר אלא שאירע מחמת חולי אבל נקדר בסכין הקנה או בקוץ אפילו במשהו. ואומר אני דלא שנא, תדע דשהה במיעוט קמא דגרגרת כשירה, והתם אירע בסכין. והא דאמרינן בפרק השוחט (כ"ח ע"א) ההוא בר אווזא דעל לבי קני וכו' עד ניבדקיה לקנה ונישחטיה, ה"פ נבדקיה אם נפסק הרוב אם לאו.
חלחולת שניקבה, שהיא כרכשא שקורין טבחיא על שם שניתנת לטבח הבודק, שלא במקום הדבק שהם הירכים טריפה בנקב משהו דחלב העשוי ככובע הוו הנך חיטי דכרכשא ולא מיהדקי ולא סתמי, אבל במקום הדבק אפילו ניטל כולו כשירה ובלבד שישתייר כדי תפיסה סביב לנקב שלא יפול הרעי לחלל הגוף. ושיעור כדי תפיסה כמלא בטרא בתורא, פי' ד' אצבעות [אפילו] לשור גדול ובצאן כדי קשר החיצון של אצבע גדולה דהיינו ב' אצבעות, כך פסקו רבותינו [האלפסי] ורבינו זקיני (סי' רמ"ז). ורב היי וגם בשערים ד' אצבעות לשור וב' לשה ואחד לגדי ולטלה. ורש"י פירש תפיסת אצבע(ות). ופר"ח בטרא מלשון טחורים וטחורי זהב (שמ"א ו' י"ז) שהוא נקב הרעי.
<h2>דף נ:</h2>
אמרי בני מערבא כל הכרס כולו זהו הפנימית ואיזהו כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס, ומקצתו נחבא בתוך הצלעות ושיעורו ברובו. ונראה דבעוף דכוותה בשר שכנגד המעיים. והאלפסי פסק כר' יהודה [דסבירא ליה] דמפרש דברי חכמים [ובגדולה טפח ובקטנה ברובה] וכן פר"ח ובשערים של רבינו שמואל הכהן, ואי הוי טפח טריפה ואי הוי רובה בלא טפח [נמי] טריפה.
כרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה. פסק רבינו שלמה וגם בפסקי רבינו חננאל ובתשובת הגאונים וגם רבינו האלפסי כיון דפליגו בה אמוראי איזה נקרא פנימית ואיזה נקרא חיצונה עבדינן בכולהו לחומרא וכבני מערבא ומטרפינן בכל הכרס וגם בסניא דיבי וגם במקום שאין בו מילת וגם היכא דפרעי טבחי. ובהלכות גדולות (דקכ"ט ע"ב) פסק כר' יוסי בר' חנינא ברוב קרוע אבל לא ברוב נטול. ובפר"ח כתב כולהו שייכי בדרבה בר רב הונא בר [מדר'] אבינא ודבני מערבא דהני פליגי עליה ולית הילכתא כוותייהו אלא לכולי עלמא הני דשייכי בדרבה בר רב הונא חיישינן.
לא גדולה גדולה ממש, פר"ש גדולה שבגדולות, משמע דקה הרי שור קטן. אבל כל שאר רבותי' מפרשים דקה צאן והיינו קטנה. ומסתבר כוותיהו דהתם משכחת לה הא דאמר לא צריכא דאיכא טפח במשהו, שאם היה משהו טפי מן הרוב הוי מקרע טפח, ובשור אי אפשר למצא דבר זה.
ואם נקדר בעיגול אם ימתח והוי טפח טריפה [ושיעורו יתר מכסלע] ושיעור [יתר מ]כסלע תלתא קשייתא דתמרי בציפא בדוחקא בלא ציפי ברווחא, ציפי הוא האוכל [הדבוק] לגרעין כפר"ש. ופי' ר"ח ציפא שלושה כסדרן זה אצל זה ברוחב, בדוחק. שלא כסדרן בריוח.
המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ. פירוש הם מונחים זה על זה וצידן אחד מדובקים יחד והוי כל אחד סתימה לחבירו ובאמצע יש נקב גדול שהריעי הולך מזה לזה, הילכך זה לתוך זה לפנים כשר דבלאו הכי הריעי [הולך] מזה לזה אבל ניקבו לחוץ משני צדדין שהנקב ניכר ומפולש, אם יש קורט דם סביבות הנקב אפילו אינו כנגד פי המחט שקורין פונטא בלע"ז טריפה וכ"ש אם כנגד פי המחט הוא שטריפה, כי הקורט דם צריך אפילו בנקב מפולש להודיענו שאירע קודם שחיטה מדקא פריך אי הכי כולהו נקובי נמי ליבעו קורט דם ומשני דווקא במחט הוא דבעינן קורט דם. אבל במצד אחד אינו מועיל קורט דם שסביבות הנקב להיות טריפה אלא דווקא כשמצא הקורט מבחוץ כנגד פי המחט שמראה לנו שעבר לשני צדדין וחזר לפנים ומתוך כך הוא כנגד הפויינטא ממש, והיינו דאמר מעשה במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה ר' ומצא עליו קורט דם כנגד פי המחט ממש א"ר (יוסי) אם אין שם מכה דם זה מניין, שזה מוכיח שעבר לחוץ וגם שאירע קודם שחיטה, וזהו חילוק שבין מצד אחד לשני צדדין. כך ראיתי מורה הלכה למעשה לרבינו יואל הלוי אבא מרי נ"ע וכן פי' לנו בשעת מעשה, והכי משמע קצת בפר"ש וגם בדברי ר"ת וגם בתוספת רבינו יב"א ועיקר. ואם אין שם קורט דם כלל כשר אפילו אם הנקב מפולש.
ואם ניקב במקום הכפל או שלא במקום הכפל אינה טריפה עד שינקב בפילוש לשני עבריו ואין זה חידוש מאי דנקט לחוץ, שכן נמי בכל נקבים, אלא להודיענו שלא תאמר כיון שעבר בכפל האחד שהוא כשיעור עובי הכרס במקום אחר שאינו כפול השני אינו מגין, קמ"ל דמגין דמיהדק כמו הדורא דכנתא דאינקיב לחבריה. וכן פר"ש בפרק המדיר (כתובות ע"ו ע"ב) נמי וגם כאן. וכן פר"ת וגם זקיני (סי' רמ"ח) פי' כן. ומצד אחד כשירה היינו לצד הרעי דווקא ולא מבחוץ דדילמא נקיב ועייל. והכא לא בדקינן אי קופיה לבר אי קופיה לגאו דאמרינן אוכלין ומשקין דחקוה כדמשמע בהלכה דהריאה שניקבה (מ"ט ע"א). אבל במסכת שבת ובמסכת סוכה פר"ש מצד אחד חצי הכפל ונשאר חציו וכפל השני כולו שלם ומשני צדדין הוא הכפל האחד. וליתה דלא אשכחן נקב שהוצרך התלמוד לפרש דכשר אלא בנקב מפולש [וגם] כשניקב הכפל האחד למה תהיה טריפה הלא השני מגין כמו בהדורא דכנתא.
<h2>דף נא.</h2>
ופירוש הפכה ר' וכו', מפני שדרך כשפותחין הכרס להוציא הרעי מהפכין הכרס עם הרעי להפיל הרעי לחוץ (ואף) [ואז] ראה ר' המחט בפנים במקום הרעי ואמר להופכו כבתחילה שהחלק מבחוץ לראות אם יראה שם קורט דם במקום החלק כנגד פי המחט אם לאו. הכפל שאמרתי קורין בלע"ז דובלון והוא במקום דיבוקן יחד של המסס ובית הכוסות.
נפלה מן הגג. פירוש כגון שנתגלגלה ממקום הגבוה י' טפחים או כדקיימא על כרעא ונפלה מגובה ו' טפחים ומכריסה לארעא ד' טפחים הרי י' טפחים כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ"א ע"א). וכגון שראינוה שנפלה על כרחה, אבל אם הניחה למעלה ובא ומצאה למטה ולא ידעינן איך נהיה הדבר הזה או שראתה שעורים וקפצה אחרי' כעובדא דרבינא או במקום הראוי להסרך ולאחוז או כשמפילין הבהמה בבית המטבחיים והיה המקום גבוה קצת כד' טפחים אפילו נשמע קול גניחות צעקת הבהמה, בכל הני לא חיישינן לריסוק איברים ואינה צריכה לשהיית מעת לעת ולא בדיקה דכשמצאה למטה סתמא ידעא ואמדה נפשה וקפצה וכשמפילין אותה לשחוט אמרינן ציפורניה נועצת בקרקע. פירוש ריסוק איברים ואפילו יפה כבתחילה ולא נראה בה שבר בשדרה ובצלעות אפ"ה חיישינן שטריפות י"ח כולן הלכה למשה מסיני הן.
והיכא דלא חזינן דנפלה אלא חזינן דמגררא כרעה בתרא אמרינן שיגרונא הוא דנקט לה, פירוש קרנפא בל"א או גיהט' בלע"ז, וכשירה אפילו לא עמדה ואפילו לא שהתה מעת לעת ולא בעיא בדיקה. וכן אלים המנגחים זה את זה ונפלו לארץ אפי' מידוו וקיימו אין כאן חשש דאמדי נפשייהו בשעת נגיחה. ואמר רב נחמן בית הרחם אין חוששין לריסוק איברים, וכשר מיד אפילו לא עמדה. אבל לקרבן לא שנאמר (ויקרא כ"ב כ"ז) מיום השמיני והלאה ירצה. והני דיכרי דפתקי גנבי אין כאן חשש דאמותנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו מקמייהו, ואי אהדרינהו מחמת יראה חיישינן שמא נפלו בכח ובעיא בדיקה כדין נפולה, ואי אהדרינהו מחמת תשובה סתמא דמילתא תשובה מעלייתא עבדי והורידום בנחת. ואם הכה לאורך השדרה במקל שאין בו קשר וארוך מכדי אורך גבה אין לחוש. ואם כלה המקל במקצת הגב יש לחוש מפני ראש המקל המכה בחזקה ובעיא בדיקה, ואם לרוחב השדרה הכה אותה חיישינן אפילו בשאין בו קשר. וכל היכא דחשו חכמים כל דין נפילה עליו בשהייה בעמדה בהילכה. פתות אותה פתים (ויקרא ב' ו') תירגם ירושלמי רסק יתה ריסוקין. ודין בדיקת נפילה פי' אבא מרי בתשובת הנפילה יפה יפה. ודין נפילה של עוף נבאר בסוף הטריפות גבי נפלה לאור ונחמרו בני מעיה.
<h2>דף נא:</h2>
והילכתא היכא דנפלה מן הגג כדפי' בלא ידעה ולא עמדה אם שהתה מעת לעת כשירה לכשיבדוק אותה כדנפרש לקמן. עמדה ולא שהתה מעת לעת אפילו לא הלכה צריכה בדיקה וכשירה. ואם הלכה אפילו בדיקה לא בעיא מחמת חשש נפילה אינה צריכה אלא כשאר בהמות דעלמא. וכל היכא דבעי בדיקה נפילה בודקים אותה מכפא דמוחא ועד אטמא, קרום של מוח והשדרה והצלעות שלא נשתברו הרוב וגם חוט השדרה והבני מעים וגם הצואר. אבל הסימנין אין צריכין בדיקה לפי שקשין הן אצל נפילה. אבל כל שאר חששות טריפה שעל ידי נפילה בדקינן.
אמר שמואל עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו. הני מילי ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה מיא הוא דקא משפלי ליה ואי מיא דקיימין אינון לית לן ביה ואי איכא ציבי וקדמיה איהי לציבי(ה) איהו הוא דקא מסגי גלימא מתיח חיישינן לא מתיח אינו קשה ולא חיישינן עיף מיעף לא חיישינן אי מקרבי קיטרא חיישינן. פר"ש כגון רשת פרוסה ויש בה קשרים ומקרבי חיישינן. ופר"ח מטוה וקשרי החוטין מהודקין יחד חיישינן לא מקרבי יחד לא חיישינן. כיתנא דעביד ביזרא חיישינן, דדייק ונפיץ לא חיישינן, דייק ולא נפיץ חיישינן מפני שקשה ומיהדק. כיתנא דעביד בטונא חיישינן, מפני שקשה וכגון שנפל למעלה באמצע אבל אי נפל מהאי גיסא אי מהאי גיסא דשריק בנחת למטה לא חיישינן. (אקיטרא) [אי קיטרי] וודאי חיישינן. דקתא, הוא פסולת שנופל מן הפשתן, חיישינן, דק דקתא לא חיישינן. חיטי וכל מינייהו (לא) חיישינן. שערי וכל מינייהו לא חיישינן, שאינן קשין. תבנא ועביד בזגא דהיינו חבילה חיישינן. לא עביד בזגא לא חיישינן. קיטמא לא חיישינן. קיטמא נהילא שמרוקד בנפה חיישינן, מפני שנכבש יחד ומתקשה. חול הגס חיישינן, מפני הצרורות שבו. חול הדק לא חיישינן, מפני שאינו נדבק יחד כקיטמא [נהילא]. אבק דרכים חיישינן ודינו כקיטמא נהילא. תמהתא חיישינן, נברא לא חיישינן, פי' ר"ש תמהתא סיב הגדל סביב הדקל ולא נתייבש לחלקו לרצועות לחבלים ולא נתרכך וכשנתייבש ונתרכך להכינו לצורך חבלים אז קורין אותו נברא. ופר"ח תמהתא עלין של דקל, נברא עיקר של דקל. כל מיני קיטנית לא חיישינן דמשרק שריק בר מחימצי וחפצי. חיפצי עפצים. כללא דמילתא כל מילי דמישרק לא חיישינן דלא מישרק חיישינן.
<h2>דף נב.</h2>
והילכתא בתרי גפי אסור בחדא גפא שרי. מפני שמיקל עצמו בגף שני ואינו נופל בכח ולא חיישינן. פירוש דבוקה, שנותן דבק הנקרא גלוד בלע"ז על דף קטן ונותנין עליו מאכל עוף והעוף שוכן עליו ונדבק ואינו יכול לפרוח ונופל עם הדף בכח כשדבוק בשתי כנפיו.
נשתברו רוב צלעותיה. ת"ר אלו הן רוב צלעותיה שש מיכן ושש מיכן או אחת עשרה מיכן ואחת מיכן. ושתי צלעות לימין ושתי צלעות לשמאל לצד החזה לצד הצואר אינו בכלל מנין הצלעות וגם אותה צלע הקטנה של צד הכסלים אינן נחשבין עמהם. ודווקא שנשתברו מחציין כלפי שדרה אבל מחציין כלפי החזה אין כאן בית מיחוש. ואם נעקרה צלע וחוליא עמה או חוליא בלא הצלע כגון בשילהי כפלי [טריפה]. פי' צלע וחוליא, צלע וחצי חוליא שהוא בוכנא ואסיתא. אבל צלע בלא חוליא דהיינו בלא אסיתא [דלא] מיטריף אלא ברוב שני צדדין. ואם נעקרו צלע מיכן וצלע מכאן טריפה, ומיהו דווקא בבוכנא ואסיתא, והיינו ריתחיה דרב דאפילו צלע עם בוכנא ואסיתא טריפה כ"ש צלע מכאן וצלע מכאן עם האסיתא דטריפה. וקיימא לן [נמי] כר' יוחנן דבין נעקרו ובין נשתברו ברוב שני צדדין, ומוקמינן לה בבוכנא בלא אסיתא דברוב בצד אחד לא מיטרף. ובהלכות גדולות ובשערים כתוב דרב מתנה אמר שמואל דאמר נעקרה צלע וחוליא עמה טריפה סבירא ליה כרב. ודבר זה צריך עיון. ובעוף אם נשתברו או נעקרו הצלעות שכנגד הריאה או אפילו צלע אחד צריכה בדיקה הריאה ע"י שפופרת.
אמר שמואל נעקר צלע מעיקרו. וכן בעוף. ולעיל פירשתיה הלכה נשתברו רוב צלעותיה. ובשערים פירש דהיינו בוכנא ואסיתא ופסק נמי כשמואל. וכן בהלכות גדולות פסק כן. אמר שמואל גולגולת שנחבסה ברובה. וכן בעוף. פי' רוב הגובה מן כנגד המצח ולמעלה עד יותר מאמצעה או מן העורף עד יותר מאמצע גולגולת הראש. ולעיל פירשתיה גבי ניקב קרום של מוח. אמר שמואל בשר החופה את רוב הכרס ברוב נטול או אפילו ברוב קרוע טריפה. ולעיל פירשתיה הלכה או שנקרע רוב החיצונה. וכן בעוף בשר החופה את רוב המעיים.
<h2>דף נב:</h2>
כמה חסרון בשדרה בין בבהמה בין בעוף קיימא לן חולי' אחת כבית הילל ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטריפה.
גולגולת שנחבסה ברוב גובהה או ברוב היקיפה טריפה. ואם נשבר העצם ולא ניקב הקרום, בבהמה כשירה (נ"ד ע"א) ובעוף טריפה (נ"ו ע"א). ודווקא בעוף של מים או כגון אווזות שלנו שדרכן במים אבל שאר עופות לא. ובשערים פסק שאפילו בבהמה טריפה, וטעות סופר הוא דתני לוי (שם) כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח. וראוי להחמיר כשנשבר גולגלת העוף יותר מבבהמה כיון שהקרום רך ואינו מגין. נפחתה הגולגולת כשירה. [פירוש נחבסה] דמיציר בלע"ז. ואם ניקבה הגולגולת נקב אחד ארוך שיש בה חסרון, שיעורו כדי שינטל מן החי וימות דהיינו כסלע כדאמרינן בבכורות (ל"ז ע"ב). וכסלע יותר מכסלע. ונקבים הרבה שיש בהן חסרון מצטרפין לכמלא מקדח גדול כדתניא באהילות (פ"ב מ"ג), ואמר רב יהודה (מ"ב ע"ב) וכן לטריפה.
דרוסת הזאב. כל חיה שהיא למעלה מן הזאב כמו אריות נמרים ודובים ודכוות' כשדורסין את בהמה גסה והכא נמי אחיה גסה [ו]כל שכן דקה ועוף, טריפות, שמטילין ארס ושורף ועובר ונוקב המעיים. ואפילו אינו ניכר הנקב אלא האדים בשר שכנגד בני מעיים טריפה, אבל בקוץ עד שתינקב לחלל אבל אם הגיע לחלל חיישינן שמא ניקב המעיים. ואי איפשר לנו לבדוק אך בימי האמוראים היו בקיאין לבדוק כן בבדיקת דרוסה ונפולה, כך כתוב בהלכות גדולות (דקכ"ט ע"ד). ורש"י כתב בפירושיו דבדקינן דכתיב (דברים י"ז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ועל פי טבחים וחכמים הבקיאים. ובדקינן לה מכפא דמוחא ועד אטמא וכנגד המעיים והמעייים וחוט השדרה והצואר כנגד החוט והחזה והצלעות, אבל בסימנין לא מיטרף בהאדמת שכנגדם עד שיאדימו סימנין עצמן ואפילו במשהו שסופו לפסוק לגמרי. (והוה ליה) [והוושט] אין לה בדיקה מבחוץ אלא מבפנים (מ"ג ע"א).
ובעופות קיימא לן מן הנץ ולמעלה מהני דריסתן. ודרוסת זאב בדקה אבל בגסה לא דר' יהודה מפרש דברי חכמים. ותו מדאמר ארי שנכנס לבין השוורים ושבקיה לזאב ש"מ דזאב בדקה ולא בגסה. וכן בשערים. ודרוסת חתול נץ ונמייה בגדיים וטלאים ולא באמרי רברבי. וזקיני (סי' רנ"ב) כתב דאין לחתול ונץ ונמייה דרוסה עד שינקב לחלל וגם לשועל ולכלב אין דרוסה זהו לשונו. ואין נ"ל. ובפר"ח ובהלכות גדולות (דקכ"ט ע"ג) פסקו דיש דרוסה לשועל (דאמרינן) [וכאית דאמרי] דאזלינן לחומרא כיון דאיכא תרי לישני, ותו מדאמר נקיטינן אין דרוסה לכלב ש"מ דלכולהו אחריני דלעיל יש דרוסה. ולכלב אין דרוסה אפילו בעופות מההוא בר אווזא דעל לבי קניא וכו'. וחולדה יש לה דריסה בעוף הגס נמי אבל באימרי אפילו זוטרי לית לה דריסה. ונץ יש לו דריסה אפילו בדרב מיניה. ושאר עופות בדכוותייהו [דאזלינן לחומרא] ולא כלשון אחר. ורבינו האלפסי כתב דנץ אין לו דרוסה בגדיים וטלאים.
<h2>דף נג.</h2>
וקיימא לן דאין דריסה אלא ביד שהיא דורסת בהן בכח ובחמתה אבל ברגליה לא. ואין דרוסה אלא מחיים לאפוקי אם דרסה ועד שלא שמטה ציפורניה בא אחד וקצץ ידה או נהרגה, כשנשלוף היד מעל גופה אין חוששין לדרוסה שכששולפת מחיים מטילה הארס ולא כשהיא מכה ודורסת, הילכך אין לחוש לשליפה דבתר חיתוך. וקיימא לן דאין דרוסה בשן, ושן הרי הוא כקוץ עד שינקב לחלל. ואין דרוסה אלא מדעת אבל נפלה מן הגג עליה ודרסתה [ו]לא הגיע לחלל הגוף לא חיישינן לבדוק אם האדים. ואם אינו כנגד החלל כגון באטמא ונירקב ונימס הבשר והרופא גורדו ומעמידו על בשר חי והיה בגרידתו ניטל צומת הגידין או דכוותה בדוכתא אחרינא טריפה. ואנו אין אנו בקיאין בגרידת הרופאים לכך ראוי להחמיר כיון שנשתנה מראית הבשר הכל לפי העניין. וכן שמעתי ממורי ממיץ שאמר לו ר"ת פה אל פה.
<h2>דף נג:</h2>
ואמר אמימר הילכתא חוששין לספק דרוסה והיכי דמי כגון דעל בינייהו ואיהו שתיק ואינהו קא אוושן דמדשתיק מעשה קא עביד והיא הוכחה גמורה, אבל ספק על ספק לא או ספק כלבא או ספק שונרא או קטעי' לרישיה דחד מינייהו או דשתקי כולהו או דאוושי כולהו או ספק קניא או ספק שונרא כל אילו אין חוששין וכשירין. וארי שנכנס לבין השוורים ונמצא ציפורן בגבו של אחד מהן והיא לחה וכ"ש שיבשה, או נמצא מקום ציפורן בגבו חיישינן כאמימר.
<h2>דף נד:</h2>
אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, בבהמה, טריפה. וגם בעוף. וכגון דאיעכול ניביה, הגיד בתוך האסיתא, בהא קיימא לן כוותיה אבל איפסוק ניביה לא. ואמרינן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל וכו'.
<h2>דף נה.</h2>
אמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טריפה, והוא כמו שאמרו במערבא והוא דמטא לקותא במקום חריץ והוא חיוורא דתותי מתני, לובן הכוליא רק מקום עירוי הגידין וכן ראיתי בפירושים קדמונים. ויש מפרשים כל הלובן שבכוליא. ואני ראיתי שסמכו רבותיי על פי[רוש] הקדמונים הלכה למעשה ופסקו הלכה כרכיש בר פפא. פר"ש לקתה בכוליא אחת כגון על ידי מוגלא. והמדקדק בשערים משמע דמפרש לה במכת חרב בלא מוגלא אבל ע"י מוגלא משמע אפילו לא מטיא לקותא למקום חריץ טריפה. ולפר"ש נראה דהוא הדין על ידי מכת חרב דינו כמוגלא. ובמים זכים ראיתי כתוב בתשובה שבא מעשה לפני רבותינו שבמגנצא והכשירו במים זכים אפילו מגיע למקום חריץ. ואני כתבתי דעתי על זה בתשובתיי במעשה שבא לידי בכוליא שנמצא בה מוגלא לכן קצרתי פה. ועל כיוצא בזה המחמיר תבא עליו ברכה. (נ"ה ע"ב) פר"ח יש כשר בריאה ובכוליא והן מים זכים, והוא שצלולין ולא הסריחו אבל עכורין [אפילו] (ו)לא הסריחו אי נמי צלולין והסריחו טריפה בין בריאה בין בכוליא. לקותא פסול בריאה ובכוליא. מוגלא שלא הסריח כשר בריאה ופסול בכוליא. ונקב פסול בריאה וכשר בכוליא. ע"כ לשונו. ובהלכות גדולות (דקכ"ט סע"ג) פסק כוליא כי לקיא, (או) [אי] צילא, גהיא שפיר דמי, ואי לא טריפה. ואי אישתכח בה דם כשירה ולא משווינן לה לא כמים עכורים ולא כמוגלא מאי טעמא דהא חשבינן לכל מילי דכוליא בין מוגלא בין עכורין בין סרוחין ואילו דם לא חשבינן לטרופ' דדם בריותא הוא ולא לקותא הילכך כשירה. ובהמה שיש לה רק כוליא א' כשירה, ואם נמצא בה ג' כליות או יותר כשירה, דמאי אמרת כל יתר כנטול דמי הא תנן (נ"ד ע"א) ניטלו הכליות כשירה, ותו מדאסר רחמנא לגבוה משום מום מכלל דלהדיוט שרי דתניא (בכורות ל"ט ע"א) ואת שתי הכליות ולא בעלת כוליא אחת ולא בעלת ד' וה'. ואם הקטינה הכוליא בבהמה דקה עד כפול כשירה וכפול, בפחות מכפול (ו)טריפה. ובבהמה גסה עד כענבה בינונית וכענבה, כפחות מכענבה (ו)טריפה. וכתוב בשערים דהני מילי שהקטינה אחת מן השתים הראויות להיות אבל אי איכא ג' או טפי והקטינו ונשארו שתים כהילכתן שלא הקטינו כשירה. ונ"ל. וזקיני (סי' רנ"ו) פירש פול סתם, הוא הנקרא בלע"ז פינא, פול הלבן הוא הנקרא פיזל. ומדאמר בריש פירק' אילו טריפות (מ"ג ע"א) יפלח כליותי ולא יחמול מי קא חיי, ש"מ שאם נבקעה לשנים שטריפה.
<h2>דף נה:</h2>
אמר רב עוירא לא שנו דניטל הטחול כשר אלא שניטל ע"י סם או משקה או שנברא בלא טחול ולא ניקב אבל ניקב טריפה. ודווקא בסמכיה לצד מקום שדבוק לכרס אבל בקולשיה כשירה. ואם ניקב נמי בסומכיה ואשתייר בה כעובי דינר שלא עבר בפילוש כשירה. ופסקינן לית הילכתא כרב עוירא. ואם פשט ידיו למעיה וחתך מן הטחול ומן הכליות לא מיבעיא דההוא מידי דחתך דאסור באבר מן החי אלא אף כולה בהמה אסירא כדמשנינן לר' יוסי בר אבין, כך פסק בעל ההלכות גדולות (דק"ל רע"א) וכן בשערים, ועוד הוסיף בשערים אם נקרע או נימוק בסומכיה טריפה בקולשיה כשר ואם לקה בשינוי מראה ואשתייר בריאה כעובי דינר זהב בסומכיה כשרה. ונ"ל שאם נימוק נמי ואישתייר כנגד הגוף בסומכיה כעובי דינר זהב [כשרה]. וזקיני (סי' רנ"ה) כתב מעשה אירע שניקב הטחול בעוביו נקב רחב כאיסר אבל לא עבר שנשתייר כעובי דינר זהב שלא ניקב והכשירוה. וכיון דניטל הטחול כשר אי משתכחן תרתי טחלי או טפי כשר.
ניטל הטחול כשר ניטלו הכליות כשר ניטל לחי התחתון כשר. ויש ספרים דגרסי אמר ר' זעירא לא שנו אלא שיכולה לחיות על ידי הלעטה והמראה אבל אינה יכולה לחיות על ידי הלעטה והמראה טריפה. ובפיסקי הגאונים כתוב כן אבל לא נזכר שם אמורא. ובפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה ע"ב) מפרש הלעטה מקום שיכולה להחזיר, המראה למקום שאינה יכולה להחזיר. וכן דין העוף שניטל חרטומו.
ניטלה האום כשירה. תנא היא האם היא טרפוחית היא שלפוחית. והללו שלשתן אחת הם אלא ששמותיהן חלוקין, וכן באדם כמו כן שהוולד מונח בו שהוא הרחם. אבל אם ניטל השלפוחית שהמי רגלים מונחים בו בין בזכר בין בנקיבה טריפה וכן פסק בשערים ובפיסקי ר"ח ובאלפסי. ותנן (בכורות כ"ח ע"ב) אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים אא"כ חותכין האם שלה בשביל שלא תלד א"ר טרפון הלכה חמורך טרפון וכו', אלמא דחיה היא. ובספר זקן כתוב איזהו האם כל שהוולד מונח בו נימוק פסולה נחתך כשירה ניקב פסול נימוק הוולד במעיה ונעשה עצמות כשירה ניקב בית מי רגלים טריפה. וזקיני (סי' רנ"ז) פסק להיתירא שהרי מקום הדבק מעמיד המי רגלים ואינו נופל וחוזר לחלל הגוף אלא יוצא לחוץ, כדאמרינן (נ' ע"א) חלחולת שניקבה או שניטלה ואשתייר כמלא בטרא בתורא כשירה הואיל וירכיים מעמידות אותה, וה"פ היא האם היא טרפחת היא שלפוחית, לא שהם דבר אחד אלא ששלפוחית היא הכיס והאם היא הרחם, אלא כלומר דינם שוה להיתר כדתניא (מ"ז ע"ב) ריאה שנימוקה וכו' עד ניטלה שלפוחית שלה כשירה. אבל לפי רבותי מיירי באם שנקרא נמי שלפוחית. ובפר"ח גרסינן היא האם היא טרפחת, ולא גרסינן שלפוחית. ולפי הברייתא נראה כגירסתנו.
חרותה ת"ר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה. בידי שמים כשירה, כגון על ידי רעמים וברקים, בידי אדם טריפה, כגון שמפחידה. ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בידי כל הבריות [טרפה]. הכי מסקינן. כגון מפחד אריות ונמרים ודובים. והאלפסי ופר"ח פסקו כר' שמעון בן אלעזר. ויש מפרשים חר[ו]תה כחריות של דקל שיבשו, ויש מפרשים מלשון ועצמי חרה מני חורב (איוב ל' ל'), וחרה נחושתה (יחזקאל כ"ד י"א). והיכי ידעינן אי בידי אדם או בידי שמים בקייטא מייתינן משיכלא חיורי שהן קרים (ומניחים בתוכה) [ומניחה בתוכן] במים קרים מעת לעת אי הדרה בריא כשירה ואי לא בידי אדם וטריפה. וכיוצא בזה דין עופות אם תמצא חרותה.
גלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים אוסרים והילכתא כרבנן. גלודה [בהמה] שנפשט עורה ממנה לגמרי. ופי' שמואל שלא נשתייר בה כסלע ברוחב על פני כל השדרה, ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר על מקום טיבורו, רבה בר בר חנה אומר מקום ראשי פרקים. ואם נטל העור שעל השדרה כולה ושאר העור קיים או ניטל מקום הטיבור לבדו או ראשי פרקים לבדם סלקא לן בתיקו ואזלינן לחומרא. אמר רב כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור של בית הפרסות דנידון כבשר ור' יוחנן אמר אפילו עור של בית הפרסות מציל. וגרסינן בפרק העור והרוטב (קכ"ב ע"ב) מאי בית הפרסות רב אמר מקום בית הפרסות ממש ר' חנינא אמר ארכובה הנמכרת עם הראש. ופסק בפר"ח אע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד' ע"א), הכא ברייתא מסייעא ליה דתניא (תוספתא פ"ג סה"ג) איזה גלודה כל שהופשט העור שלה ולא נשתייר בכדי להעלות ארוכה וכמה רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי מבית חללה ולא משאר איבריה, ודברי ר' יהודה אמר שמואל ודברי ר' אלעזר בן אנטיגנוס דמתניתן כוותייהו עבדינן ולחומרא דלא איפסיקו כוותיה לקולא. ובעל הלכות גדולות (דק"ל רע"ב) פסק הילכתא כרב דהדר ביה ר' יוחנן לגבי דרב. ופר"ח פסק כשמואל ור' ינאי לחומרא וסייעא למילתיה מתוספתא כדפרישית. ורבינו האלפסי אמר הא מתני' לא אתיא כוותייהו דהברייתא (לא) מכשרת כל היכא דנשתייר כנגד החלל ואפילו כאיסר ואילו לשמואל דווקא בשדרה וכסלע ולר' ינאי כסלע על הטיבור ותו שלא הובאה בתלמוד זאת הברייתא ולא עדיפא ממתניתין דאילו שעורותיהן כבשרן וכו' ואוקמ' ר' יוחנן ביחידאה. ונ"ל דר' יוחנן הוה ליה יחידאה לגבי דשמואל ור' ינאי ורבה בר בר חנה, ואע"ג דרב ור' יוחנן קיימי בחדא שיטתא הוה ליה תרי לגבי תלתא והילכתא כרבים. ואע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ר' יוחנן ור' ינאי הלכה כר' ינאי שהוא רבו של ר' יוחנן, הילכך אית לן ספיקא ונקטינן לחומרא כשמואל דמחמיר בכולהו. ע"כ לשונו. ואלפסי סבירא ליה שיותר חומרא הוא כסלע על פני כל השדרה מרבה בר בר חנה דבעי על כל מקום ראשי פרקים.
<h2>דף נו.</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ירוקין פסולה. ושנוי בעוף דשכיח דנפיל לאור והוא הדין אם אירע כך בבהמה. והכל לפי אומד הדעת. וכן ראיתי שוב בשם רשב"ם. ויש מפרשים נחמרו מלשון [איכה א'] חמרמרו, נכווצו. ויש מפרשים לשון חמימות כמו [דניאל י'] לחם חמודות. ואפילו לא נפל ממקום גבוה עשרה טפחים או עמדה והלכה שאין לחוש לריסוק איברים, כשהוריקו טריפה שסופן להינקב. ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן דהיינו במשהו. ואע"ג דכבד שהוריק טריפה ובכבד לא מצינו שנקב פוסל בו, מכל מקום איגלאי בהתתייהו וחיישינן אף ללב ולקורקבן ולמעיים, דכיון שהוריקה הכבד כנגדן טריפה אע"פ שעדיין לא ניכר בהן. ועוד יש לחוש שמא סופו לינטל כולו. ומיכן יש סמך לדברי גאונים המטריפים כשניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו לינטל כל הכבד מדמטרפי[נן] כשהוריק הכבד כשיעור נקב במשהו דאסרו תחילתו משום סופו. וקיימא לן אדומים שהוריקו טריפה. והם הלב והקורקבן וכבד. וכן ירוקין שהאדימו טריפה. (וכן) [והן] הדקין. ונ"ל דגם הם אדומתם במשהו. וכל זה מיירי כשידענו הבירור שנפלה לאור, אבל אם לא ידענו הבירור אפילו נשתנו כשירין דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כדמשמע מהא דאמר רב אשי הילכך לא ניכול אינש אלא בשלקא ואסקי[נן] ולא היא אחזוקי איסורא לא מחזקינן, והתם מיירי כשידענו שנפלה לאור אך לא נגלה עדיין ירוקתן ולא מחזקינן איסורא להדורי בתר[יה], ואומר אני דהוא הדין היכא דנשתנו לא מהדרינן לישאל אם נפלה לאור אלא מחזקינן לה בהיתירא דלא נפלה, ואנן לא תנן דשינוי פוסל אלא בנפלה לאור דווקא. והילכתא ירוקין שהאדימו על ידי האור ושלקן וחזרו והאדימו כשירה מאי טעמא אמרי קוטרא בעלמא עייל בהו. ומספקא לי(ה) אי מיירי בעשן הנכנס בגופה ע"י שנפלה לאור, וא"כ דין העוף והבהמה שוין או דילמא בעשן הנכנס בעוף בכל יום מיירי שדרכן בלילה לשכון במקום העשן וא"כ דין זה אינו נוהג בבהמה. וראוי להחמיר בזה בבהמה מספק היכא דנודע שנפל לאור. וקיימא לן אדומין שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשיר' דאמרינן קוטרא הוא דעייל בהו וכשירה. ועוד מריבוי דם נחלה העוף והוריק ועל ידי טיפת הדם שיצא שוב ממנו חזר לקדמותו והבריא. ואדומין ששלקן והוריקו או ירוקין ששלקן והאדימו טריפה, מאי טעמא איגלאי בהתייהו, פי' חרפתם. אמר רב אשי הילכך לא ניכול אינש עוף שנפל לאור אלא בשלקא. ואסקי' [ו]לא היא אחזוקי איסורא לא מחזקינן, מפני שרוב פעמים אינם משתנים על ידי כן ואזלינן בתר (הכי) [רובא] דאין זה ריעותא גמורה.
ואם דרסה או טרפה לכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת כשירה. ואחד זו ואחד זו בעיא בדיקה כר' אליעזר בן אנטיגנוס (נ"ו ע"ב), כנגד כל החלל וגם במוח ובחוט השדרה, אבל לא בסימנין דקשין הן אצל נפילה. וגבי הריאה בעוף אינה צריכה בדיקה כדאמרינן אין לו ריאה לא ליחמר ולא לינפל דהצלעות רחבות מבפנים ומגינות. ושיעור הלכה דאין צריכה בדיקה לא קיבלתי מרבותיי כמה תהלך הבהמה והעוף, ונ"ל מלא קומתה דהיינו כשיעור אורך גופן, כדאמרינן (נ"א ע"ב) אמר שמואל עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו, והאי דנקט התם שט משום דבמים איירי ואין לי לחלק ביניהם דהוא הדין להילוך. ואם נחתך האלל שבצואר טריפה דאין לו רפואה, כדכתיב (איוב י"ג ד') רופאי אל(י)ל כולכם, חסר יו"ד.
ובעוף אם היכתה חולדה על ראשה או כל דכוותא שיש לחוש לנקיבת הקרום, קיימא לן כמאן דבדיק בידא ומכניס ידו לפנים ודוחק בתוך פיו בחיך כלפי מעלה ודוחק כאדם המפיס מורסא, אם מבצבץ המוח ויוצא המוח למעלה לחוץ טריפה, וכן פר"ש ור"ח, ואם לאו כשירה. אבל בשערים פסק כר' יוחנן דבודק במסמר ולא ביד דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והכתה חולדה על ראשה בשיניה מיירי שאין לחוש לדרוסה. בפר"ח גרסינן רב אחא מייץ בגילא דחיטתא, כעין אדם המעלה יין במיניקת, לראות אם יעלה המוח.
<h2>דף נו:</h2>
ואם ניטל בעוף המעי במה שמונחת הביצה כשר כבהמה שניטלה האם שלה.
כתוב בשערים נמרטו כנפיה זהו שאמרו (נ"ב ע"א) בחד גפא שרי בתרי גפא אסור מפני שנחבט ונופל. ולא יתכן דהתם מפני שנדבק בדבק שקורין בלשון לע"ז גלוץ [לעץ] כובד העץ מפילו וחיישינן לריסוק איברים אבל הכא כשר. אבל מה שכתב בנמרטו מעצמן או ע"י אדם, אבל אם נפל העוף למים רותחין ונמרטו נוצותיהן בדקי[נן] בלב בכבד וקורקבן כדין נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, וכן המעין בדקינן אם האדימו כדין נפלה לאור כאשר נפרש לפנים. בזה יתכן להיות כדבריו.
ובעוף נמי אם נגלד העור כל דינו שוה לבהמה ואף כי אין בו כח להגן כעור בהמה לא מצינו שיתר העוף בדבר זה. ואם ניטלה הנוצה הוא הדקין והסמוכות לבשר מאד כשירה כעובדא דר' שמעון בן חלפתא (נ"ז ע"ב) ולא קיימא לן כר' יהודה דאמר (נ"ו ע"ב) אם ניטלה הנוצה [פסולה] וכ"ש בנמרטו כנפיה דכשירה לכולי עלמא.
ניטל הזפק טריפה ניקב הזפק במקום שאין נמתח עמו כשירה אבל ניקב מקום שנמתח עמו טריפה דנדון כוושט וכדקין. ורש"י פי' מקום הנמשך ומתקצר במעי לצד הוושט או לצד המעי ההולך לקורקבן הוא הנקרא מקום שנמתח עמו. והלשון קשה לפתרונו דהוה ליה למימר מקום הנמתח מעמו דהא אזפק קאי. הילכך מסתבר כמו שקיבלתי ממורי אבי בשם רבינו יב"א כשמושך ביד אחת הוושט ובידו השנית המעי היוצא לצד הקורקבן כל שנמתח מן הזפק עמו של הוושט וכן לדקין נדון כוושט וכמעי להטריף במשהו והיינו מה שכנגדו למעלה אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כיס שיש לו שני שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח ולא התחתון. ולהאי פי' הוי חומרא טפי. והגירסאות חלוקות בהא דאיבעיא להו הורו בטרפחת להיתירא כר' בזפק, ואית דגרסי בטרפחת לאיסורא. ואנו לפי דרך האמת פסקנו וכתבנו.
ואם נפלה הבהמה ויצאו מעיה ולא ניקבו וכשהחזירום נתהפכו, טריפה, דכתיב (דברים ל"ב ו') הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם כיון שנהפך אחד מהן מיד מת.
<h2>דף נז.</h2>
וקיימא לן עוף אין לו ריאה לא ליחמר ולא לינפל דרוחב הצלעות מונחות על הריאה ואפילו נשתנית לא חיישינן לה. וכל זה מיירי היכא דליכא למיחש לריסוק איברים אלא לאור ולחמר, אבל אם נפל ממקום גבוה י' לארץ (מדלא) [בדלא] ידעה דאיכא למיחש לריסוק איברים, דינו שוה לבהמה כמו שפירשתי לעיל גבי נפלה מן הגג אם שהתה מעת לעת כשירה וצריך בדיקה ואם עמד מיד אבל לא הלך צריך בדיקה ואם הלך אפילו בדיקה לא בעיא. ודין בדיקתן כנגד כל החלל כבהמה אך בחוט השדרה אינו בודק אלא עד למטה מאגפיים. ולעיל הארכתי לפרש.
<h2>דף נח:</h2>
גרסינן פרק על אילו מומין (בכורות מ' ע"א) בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלוש הרי זה בעל מום. משמע דטריפה לא הוי אע"ג דכל יתר כנטול דמי. ואמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל חסר ויתר ברגל טריפה דכל יתר כנטול (דמיא), אחד מן שנים הראויין לה דמי והרי אין לה כי אם אחד והשני דיינינן ליה כשמוטת הרגל דטריפה. וכתב רבינו זקיני (סי' רס"ד) דאי איכא לאותו היתר היכירא כגון שהאחד עומד במקומו והשני שלא במקומו כשירה דלאו תורת רגל עליה וכן אם אינו מגיע לארץ ואינו מהלך עליו לא הוי רגל אלא תלתולי בשר הוי וכשירה. ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאים ב' רגלים אפילו מגיעין לארץ כשירה דלא מיטרפא בהכי אם ניטלה. ואם למעלה מן הארכובה יוצאין ונוגעין בארץ ומהלכת על שתיהן כנטול דמי וטריפה ואם אינו מגיע לארץ תילתול בשר הוי ולא רגל וכשירה. ע"כ לשונו. ושאר חסר ויתר דבני מעיים אכתוב בסוף פיסקי הילכות טריפות.
ההוא חיוותא דאשתכח בה תרתי סניא דיבי וטרפה רבינא משום דכל יתר כנטול דמי דלא שכיחא. ההוא גובתא דהוה נפיק מבי כסי להובלילא, פי' מעי היה יוצא מבית הכוסות להמסס, סבר רב אשי למיטרפה א"ל הונא מר לרב אשי כל הני חיווי ברייתא הכי אית להו [ואמרי לה כל הני חיווי ברייתא הכי אית להו].
ההוא גובתא דנפיק מבי כסי לכרסא ואסיקנא דטריפה משום דלא בחדא מחיתא מחתינהו, דמבי כסא לכרסא לאו אורחא וטריפה. העיד יונתן בן שילה ריש טבחיא דציפורי לפני ר' על שני בני מעיים שיוצאין מן הבהמה כאחת שהיא טריפה וכנגדן בעוף שהיא כשירה. פסק ר"ח כל בהמה וחיה (כל) הדקין שלה חוט אחד נמשך, ועכשיו אם יוצא ממנו מעי אחד כענף שיוצא מן הבד של עץ, ואם משני מקומות יוצא טריפה ואם נמשכין ממקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה. ופליגו בה רב רחומי ורב יוסף חד אמר הוא דהדרי ומערבי ראשי בני מעיים ומתחברים יחד ונעשין שניהם חוט אחד אבל אם אינם מתערבים נעשה כנטול דמי מפני שהוא יתר. והילכתא אי הדרי וערבי למטה חדא היא וכשירה ואי לא טריפה. ורבנא גרשום מאור הגולה פי' שני בני מעיים, שני כרכשות, אם יוצאים משני מקומות טריפה אבל אם יוצאים ממקום אחד ואינן הולכין עד כאצבע עד שמצטרפים זה עם זה ושופכין זה לזה כשירה. פי' כלין מלמטה, כלין קודם שיגיעו למקום הדבק כשיעור אצבע אע"פ שפרודין זה מזה כחצי אמה במעיה כשר. ויש גאונים שפסקו באורך אצבע שלישית שנקראת אמה. וזקיני כתב בספרו (סי' י"ט) אירע מעשה במגנצא לפני רבינו אליקום חמי ושאר רבותינו ואני אלעזר בר' נתן עמהם מעי של כבש היוצא מן הדקין באורך אצבע והיה סתום בסופו והריעי נכנס לתוכו ויוצא מתוכו אל הדקין כזה \raster))00-,p(="Z5[9"0000000000 והסכמנו כולנו להיתר שאמרנו לא מצינו שהטריפו חכמי התלמוד אלא ב' מעיים היוצאים משני מקומות כעין בעוף שיצאין מן הקורקבן ב' דקין האחד הולך אל הזפק והשני אל הדקין, אבל הכא דק היוצא מן שאר הדקין הוא ואין זה כנגדן בעוף. ושוב לאחר זמן אירע כעניין הזה והיה חתני הרב ר' שמואל בר' נטרונאי יושב ודן לפני בהלכה, כיון שפי[רשנו] יוצאין ממקום אחד ומשני מקומות זהו מן הקיבה כמו בעוף מן הקורקבן, והתם האחד הוא [דרכו והשני הוא] אין דרכו אלמא כיון שנשתנה טריפה הכא נמי אע"ג דאחד הוא כיון דאין דרכו להיות בדקין טריפה ותו דלא הדר עריבי. ואמרתי אני בלבי אילו היה אסור היכי מסתייעא מילתא להתיר רבותי דבר האסור, השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כ"ש. ובדקתי וחקרתי בתרנגולין ומצאתי שלא כדברי הפירושין, ולפי מה שמצאתי יעמדו דברי רבותיי שהתירו וכיוונו לשמועתן, וכנגדן בעוף לאו אקורקבן קאי אלא כן הדברים, שני מעיים היוצאין מן המעי הארוך היוצא מן הקורקבן כזה \raster)80-,p(="Z550" וזהו שני מקומות שטריפה בבהמה כשיוצאין מן הדקין וכנגדן בעוף כשר כמו שפירשתי. אבל אם יוצאין ממקום אחד מצד אחד זה אצל זה וכלין עד כאצבע דהדרי וערבי והיו למעי אחד כשר [כזה] \raster)85-,p(="Z55)" וטעמא דטריפה שני בני מעיים יוצאין משני מקומות דהיינו מב' צדדין ואפילו הדרי וערבי או ב' מצד אחד ולא הדרי וערבי, דכיון דשנים הן אמרינן כל יתר כנטול דמי והרי ניקבו הדקין, אבל מיערבי לא הוי יתר, מכלל דאחד היוצא אע"ג דלא הדר(י) מיערב כשר ואין כאן יתר. ואחרי כן חיפשתי בהלכות גדולות ומצאתי כן (דק"ל ע"ב) בד"א כשיוצאין מב' מקומות דהיינו שכנגדן בעוף חזינ' למקום נקב כאילו נקוב מעיא, מדקאמר חזינ' למקום נקב מכלל דמשום יתיר טריף ליה דכל יתר כנטול דמי והוי כנקיב המעיא שיוצא זה ממנו. ומדקאמר מעיא מכלל דמן המעיא הגדול יוצאין, ולא מן הקיבה כמו שפירשו רבותי, שאם כפירושם הוה ליה למימר כאילו נקיב קיבתא. ועוד מצאתי שם כי האי לישנא, פליגי בה רב רחומאי ורב יוסף חד אמר והוא דהדרי וערבי רשייהו בהדי הדדי מתתאי (בעוף) [כעוף] וחד אמר אע"ג דלא הדרי מיערבו רישייהו בשלמא למאן דאמר והוא דהדרי ומיערבי היינו דקתני וכלין דשלים פיסקא דידהו והדר כלין אלא למ"ד דלא הדרי מיערבי מאי כלין מי סברת כלין דמיערבי מתחות מעיא לא דמיערבי מעילאי מריש מעיא. מדקאמר דמיערבי רישייהו מתתאי (בעוף) [כעוף] מכלל דבאותן ב' מעיים היוצאין מן המעי הארוך מיירי כמו שציירנו לעיל, דהיינו בעוף שמתערבין כמו כן במקום דיבוקן זה עם זה, אבל אם יוצאין מן הקיבה מאי שכנגדן בעוף הלא אותן [שנים] שיוצאין מן הקורקבן אינן חוזרין ומתערבין אלא אחד פושט לזפק ואחד פושט לבני מעיים למטה עד כאן לשונו. והעתקתי תשובותיו ואף על פי שיש להשיב שמכל מקום אפילו אחד הוי יתיר כדפרישית לעיל דהא לא שכיחא, יש לומר דקים להו דזימנין שכיח ולא חשבינן להו כיתר. וכיוצא בזה פירשנו לעיל ביתרת של ריאה אי משתכחן תרתי. ודוק ותשכח. ונוכח ה' דרכי הללויה נפשי ברכי.
אחוזת הדם המעושנת והמצוננת או שאכלה סם המות דבהמה או שאכלה הרדופני, והוא מר מאוד, ויוריהו ה' עץ (שמות ט"ו כ"ה) תירגם ירושלמי ואלפיה ה' אילן דהרדופני, ושאכלה צואת תרנגולין או שהלעיטה תועה, פירוש לענה ורוש, או חילתית, פירוש העלין, או פילפלין או שאכלה צואת כלבים וששתת מים הרעים, פירוש מים מגולין, כל אילו כשירים וגם אין בהם סכנת נפשות דהדרא בריא, אבל טריפה לא הדרא בריא ואפילו אי בררו לה סימנין לרפאותה ואינה חייה י"ב חדשים ובנקבה כל שאינה יולדת, ואפילו למ"ד יולדת ומשבחת במידי דמטרפא ביה לא משבחא כדאמרינן (נ"ז ע"א) גבי ניטלה הנוצה.
ואם אכלה הבהמה סם המות דאדם או נשכה נחש או כלב שוטה אסורה מפני סכנת נפשות, ומאי תקנתיה מותיב לה בתנורא לצלותה דאיהו בדיק נפשיה דאם נשכה נחש או כלב שוטה (כשבשלו) [כשצולה] אותה נפיל תילחי כעובדא דשמואל, אבל משום טריפות אין בהן.
אמר שמואל הלעיטה חילתית, הקרטין ולא העלין, טריפה מאי טעמא דמינקב להו למעיה.
<h2>דף עו.</h2>
תנן בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה טריפה וכן שניטל צומת הגידין. וכה דינם אם נחתך או נשבר בעצם התחתון למטה מן הקופיץ היא הארכובה הנמכרת בבהמה עם הראש ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשים אפילו אין עור ובשר חופין את רובו כשירה הבהמה או העוף אבל האבר אסור משום אבר מן החי, דאמרינן (ע"ג ע"ב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה. ואם עור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר, וכן בעצם האמצעי שמחוברין בו צומת הגידים אם נשבר העצם בלא הגידים והגידים בדקנו ומצאנו שלימים וקיימין כמניין שמנו חכמים לבהמה ולעוף כמו שנפרש לפנים, אם [עור ובשר חופין את רובו אפילו האבר כשר ואם] אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ושאר הבהמה או שאר העוף כשר. והעצם השלישי הוא הקולית הנקרא בוקא דאטמא, ובעוף הוא הרחב הדבוק לגוף ממש, גם זה שוה דינו לאילו בהא שאם עור ובשר חופין את רובו כשר אפילו האבר ואם לאו האבר והבהמה הכל אסור. וכל זה כגון שנשבר בוקא דאטמא או שף מדוכתיה ולא איעכול ניבי, אבל אם בוקא דאטמא שף מדוכתיה ואיעכול ניבי טריפה. כנ"ל וסעד מצאתי לדבריי בדברי רבינו יצחק בר' יהודה וגם בפיסוק רבינו יב"א. אבל יש תשובות שכתבו [ד]העצם הרחב הוא הבוקא דאטמא אם נשבר ויצא לחוץ אפילו עור ובשר חופין את רובו טריפה האבר וגם העוף. ולא נהירא לי דמה נשתנה זה העצם מן השאר כיון שאין לחוש לריאה שהרי אינה מונחת כנגדו. קצרו של דבר אם לא שף מדוכתיה ולא נפסקו הגידין כל ג' פרקים אילו דינם שוה באבר שאם אין עור ובשר חופין את רוב(ו) עוביו ורוב היקפו האבר טריפה, ובקולית אם אין חופה את רובו האבר והבהמה הכל אסור, דהא פסקינן גבי נשבר העצם (ע"ו ע"ב) הילכתא כרב דלמעלה מן הארכובה אם אין חופין את רובו זה וזה טריפה, ותו דהדר ביה שמואל לגביה דרב (שם). ואפילו לדברי רבותינו שפסקו (בשלא) [כעולא] לכולי עלמא הוי עצם הקולית למעלה מן הארכובה, ולמעלה הילכתא כרב, דלכולי עלמא מאותו מקום שמתחיל למעלה כל שכלפי הגוף הכל בכלל למעלה וטריפה, וכל מה שיקרא למעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה פסקי[נן] הילכתא דזה וזה אסורים. ואם חופין את רובו הכל כשר אפילו האבר.
וראה והבן דבר כי צומת הגידים לא שייך אלא בשני הרגלים שכלפי זנבה אבל בשני הידים לא, אך כה משפטם בכל פירקיהם אם נחתך לגמרי או נשבר ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור והשאר מותר. ובלבד שלא תעבור המכה מעבר לצלעות שאז יש לחוש לריאה שלא תינקב כדאמרינן (נ"ג ע"ב) בקוץ עד שתינקב לחלל. ואם עור ובשר חופין את רובו בין יצא לחוץ בין לא יצא לחוץ אפילו האבר מותר, וכן בכנף העוף שנשבר בין הפרק הראשון שאינו נאכל בין האמצעי אם עור ובשר חופין את רובו כשיצא, הכל מותר אפילו האבר, ואם אין חופין את רובו האבר לבדו אסור משום אבר מן החי. וצריך לשייר מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך אותו וכן [דינו] בבהמה. ואם הפרק השלישי הסמוך לגוף נשבר או נחתך אם רחוק מעט מחיבורו בדופן כבוכנא ואסיתא שאין לחוש לריאה הכל שוה דינם לשנים פרקים הראשונים כאשר פירשנו. וכן משמע מתשובת רבינו שלמה. ורבינו זקיני (סי' רס"ב) כתב אם נשבר ברחוק מחיבורו שיש לעיין בצלעות אם נצרר הדם יש לחוש לנקיבת הריאה וצריך לבודקה, ואם נשבר ממש במקום חיבורו או לא נשבר אך נשמט הבוכנא מן האסיתא דהיינו שמוטת גף בעוף (נ"ז ע"א) צריך לבדוק הריאה שלא תהא נקובה. ויש גאונים שאמרו שאפילו בסמוך לגוף אין לחוש לריאה אם נשבר אבל אם נשמט אז צריך לבדוק הריאה. ונ"ל דיש לחוש ולבדוק אפילו בנשבר סמוך לגוף בחיבורו. וכיצד בדיקתה יש לבתר העוף מלפניו ומניח הריאה דבוקה בצלעות כתולדתה ומביא שפופרת ומכניס בקנה ונופח ונותן על הריאה גילא או גדפא או רוקא אם עולה בנפיחה כשירה ואם לאו טריפה. ושמוטת יד בבהמה כשירה ואין לחוש לריאה. ואם הרגלים האחרונים נשמטו בבהמה או בעוף בלי שבר אי איעכול ניבי טריפה ואם לאו כשירה. ואע"ג דתני לוי (נ"ו ע"א) כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח טריפה ואוקימנא בעוף של מים הואיל וקרומו רך, והרי בשמוטת גף נמי יתר העוף, יש להשיב כיון דשמוטת גף משום חשש נקיבת הריאה נגעו בה, בנקיבת הריאה שניהם שוין, ושמוטת יד בבהמה מתוך חוזק רוחב הכתף ועוביו לא ניקבה הריאה מה שאין כן בנשבר העצם שאפילו הקרום קיים אינו מגין בעוף כמו בבהמה.
ובין פרק התחתון לאמצעי יש עצם קטן המחברם ונקרא קופיץ התחתון ובלשון משנה בבכורות (מ' ע"ב) ערקום, והיינו ארכובה. ובין האמצעי לשלישי בחיבורם גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה העליונה ועליו אמרו חכמים כנגדו בגמל ניכר ובולט.
ובאותו פרק עצמו שבו צומת הגידין אם נשבר למעלה מן צומת הגידין באותו פרק עצמו אם לא יצא לחוץ או עור ובשר חופין את רובו הכל כשר אפילו האבר ואם לאו רק (האבר) [השאר] כשר. וכן כתב רבינו שלמה בתשובותיו וגם זקיני כתב כן. ודווקא בעוף פסקו כן אבל בבהמה פסק בפירושיו דאם נשבר העצם האמצעי אפילו למעלה מן צומת הגידין או בפרק העליון שהוא בוקא דאטמא ואין עור ובשר חופה את רובו כל הבהמה טריפה, דסבירה ליה דהלכה כרב יהודה דלמטה למטה ממש מן הארכובה הנמכרת עם הראש דווקא כשר אבל כל שלמעלה ממנו אם אין עור ובשר חופה את רובו טריפה הכל. וכן השיב נמי רב היי וגם בתשובות רבי' חננאל נמי כתב שכן הורה כרב היי. ובפי' רבינו שלמה פסק כרב יהודה. ולפי דעתי דין בהמה ועוף שוה אי כרב יהודה לחומרא או כעולא לקולא. ורבינו יב"א הקשה לרש"י דפסק כוותיה דרב יהודה לחומרא משום דפסקינן בגמרא הכי בנשבר כ"ש בנחתך, ואומר אני דהא ליתיה דהא דפסק[ינן] כרב לאו בשבירת הארכובה איזה נקרא למעלה (פסיק) [פסקינן], דרב ושמואל לא פליגי באיזה עצם הבהמה נטרפת כשנשבר אלא באיזה עצם מועיל רוב בשר, דלרב למעלה מן הארכובה, לרב יהודה כדאית ליה וכן לעולא כדאית ליה איזה מקום שיקרא למעלה מן הארכובה, אם אין רוב בשר קיים כל הבהמה אסורה ולשמואל אינו נאסר אלא האבר לבדו אפי' בעצם שנטרפת בשבירתו אינו נטרף אלא האבר, אבל באיזה עצם נטרפת הבהמה בשבירתו לא פליגי, ובעליון של צנקרון למטה מן הקופיץ העליון איכא למימר דאפילו (אם) שלחו מתם דהילכתא כרב מודו דאם אין רוב בשר קיים דאבר אסור ובהמה מותרת כעולא. ונראה לרבינו יב"א כמו שפסק רבינו יצחק בר' יהודה לקולא כעולא מדמתני רב פפא הא דרב בארכובה כעולא, הילכך אם נחתך בגובהו של עצם הצנקרון שהוא האמצעי כשר ולמעלה ממנו טריפה אף בקולית. ובפר"ח פסק כעולא מדלא אהדר ליה רב יהודה מידי.
ובתשובת אחרים ראיתי הא דאמ' אין אומרים בטריפות זו דומה לזו, אי אתה מוצא אלא בשוק ובירך אע"פ שמנהגה של בהמה למטה כשירה למעלה טריפה, כאן איפכא שאם נחתך האמצעי בסופו אצל הצומת טריפה שאינה חייה, אבל תחילתו שיש בו בשר כלפי העגבות שהוא מחצה בשר בלא גידים אם נחתכת כשר שמקבלת רפואה וחיה, ודווקא שלא נשבר העצם אלא הבשר לבדו, וכן בשר של שוק מחציו שלמטה עד כנגד הרגל שיש בו צומת הגידים אם נחתך טריפה ואם למעלה כלפי הארכובה שהבשר עב ואין בו גידין כל כך מתרפאת וחיה, וכן הורה מר רב האיי גאון.
וצומת הגידין דין פסיקתן מתחיל [מ]עילוי ערקומא שהוא התחלת עצם האמצעי, והערקום התחתון עצמו דינו כלמטה ממנו שאין כנגדו חשש פסיקת הגידין, (ובעצם) [דבעצם] האמצעי עילוי הערקום מיד פרעו הטבחים כשמוציאין הגידין מן הצנקרון שבעצם האמצעי ולא בארכובה עצמה, כי רוב פעמים נשארת הארכובה זאת עם רגלים הנמכרים עם הראש. ומהתחלת עצם האמצעי ולמעלה כלפי הגוף ד' אצבעות בשור אם ניטלו צומת הגידין או נפסקו טריפה. ובבהמה דקה מהתחלת עצם האמצעי דבליטי עד מקום שנבלעין בבשר הוי צומת הגידין ושם יש עליהם קרום דק על הגידים. ואפילו קודם שנבלעין ובליטי לא הוי צומת הגידין אלא אותן דאשוני ואלימי וחיוורי לפר"ח. אבל רש"י פירש דלאחר שנבלעין נעשין רכים, משמע שקודם לכן לעולם קשין נינהו ואלימי וחיוורי. ואית מרברבתא דפסקי הלכתא כמר בר רב אשי במפך שבועה (שבועות מ"א ע"א) וחיוורי וסימנך הפך לבן.
<h2>דף עו:</h2>
וכן סדר בדיקתן. בבהמה הוי שלשה, אחד עב ומונח על שנים הדקים ממנו ולא מיטרפא אלא כשיפסק רוב כל אחד ואחד, ואם נפסקו שנים הדקים כשר שהאחד העב הוי רוב בניין, ואם האחד העב נפסק נמי ונשארו שנים הדקים דאיכא רוב מניין כשר. והעב הוא אותו שמפרידין כשתולין הבהמה ברגליה, [ו]השנים הם דבוקין בבשר ובעצם. ואותן גידין שהן רכין ודקין ואינם לבנים לא מיטרפא בפסיקתן ולא הוי עלייהו דין צומת הגידין.
ובעוף יש ששה עשר גידין והאחד עב ומתפצל לשנים והוא נמנה שנים, אם כולן קיימין או רוב כל אחד ואחד כשר ואם לא טריפה אפילו אם לא נשבר העצם ואפילו עור ובשר קיים. ואם הגידין קיימין כשבודקין (אותו) [אותן] במחט אם עור ובשר קיים כשר אפילו האבר. וכיצד סדר בדיקתו. מותחין הרגל ומקרבין שבר אל שבר כאשר היה בהיותו שלם אם עור ובשר חופה את רוב העצם בהיקיפו כשר אפילו האבר, ואם לאו שאינו חופה אלא מיעוטו או חציו האבר אסור והשאר כשר.
ופסקי[נן] בעינן רוב עוביו ורוב היקפו. ר"ש פירש רוב עוביו שלא יתגלה רוב החלל בעצם בפנים ואפילו דחק ויצא דרך נקב קטון ונתכסה רוב היקפו בבשר ועור. דבעינן [רוב] הקיפו בבשר שיהא רוב העצם מכוסה שאם יתגלה רוב העצם סביב מקום השבר טריפה. אבל גאונים פירשו אם נתגלה רוב חללו של עצם אם עור ובשר חופין את רוב עובי חללו הראוי למקום יציאתו כשירה האבר והבהמה [ואפילו] אם יצא ודחק ויצא דרך נקב קטן, ולא חשיב בהכי רוב עוביו למיהוי טריפה, אלא בעינן רוב [עובי חללו] היכא דשיעורו נפיש כגון בעצם השוק שדופן העצם מצד אחד עב הרבה ומצד אחד הוא קלוש דבעינן שיתכסה רוב חללו בפנים במקום הקלוש, ובעינן נמי רוב היקפו שיתכסה רוב העצם שסביב השבר שהוא עב מכל צדדין דשיעור הקיפו נפיש [מ]כשיעור רוב חללו בפנים דהיינו רוב עוביו. והעור מצטרף להשלים רוב בשר אבל חצי עור וחצי בשר לא מצטרפי. ואם נמס הבשר או נרקב שהרופא גורדו ומעמידו על בשר חי לא הוי עליה דין בשר ועור להכשיר בחיפוי. ופר"ח עור משלים לבשר, לחומרא, וכתב בר גוזלא דרכיך עור מצטרף לבשר אבל בהמה לא. וזקיני (סי' ע"ד) פסק בעוף דאפילו רוב עור בשר קיים משלים לרוב. וגידין (שאין סופן) [שסופן] להיקשות אין דינן כבשר אלא כעור.
<h2>דף עז.</h2>
ואם ניטל מן העצם ונפל ממנו מעט לגמרי אם עור ובשר חופין את רובו כשר. ואיבעיא להו מתלקט מהו, מי מצטרפין לרוב בשר או לא. מתרוסס מהו, פר"ש דק כרצועה. ופי' ר"ח נתלחלח הבשר בטיט עב. מכה טרייה (ישעיה א' ו') מתרגמינן מחתא מרסס[א]. ניקב נסדק נקלף ניטל שליש התחתון מהו, כל הני דלא איפשיטו אזלינן לחומרא. ופר"ח ניקב העצם, נקלף העצם, ניטל שליש העצם מקום שאין נדבק בו הבשר, והא דא"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר דחינן שאני התם דקנה גרמה ריריה, פי' ר"ח שנמשך בעצם ריר ומילא מקום השבר הילכך חשיב כבשר. וזקיני פירש שמלא מוח דכי מסרט בעצם מעלה ארוכה. ורש"י גורס דקנה משכא דידיה, פירוש שהחזיק העור בשלו שדבוק יפה לעצם מקום שאין בשר בין עור לעצם כגון במקום צומת הגידין ולמטה ממנו שאין שם בשר, אבל במקום בשר לא סתים העור. ולחומרא אזלינן בהני דלא איפשיטו.
ואם נקדר כעין טבעת וארובה הבשר שסביב לשבר ותלוי בו ולא חסר כלום, אם קנה גרמא דידיה שמלא מוח שכשמסרטו בעצם, ולא בפרזלא דמזרף זריף, ויתחבר ויעלה ארוכה כשר. ופר"ח (נקרד) [נקדד] העצם אם קנה ריר וליחלוחית מתחבר וכשר אבל יבש לא מעלה ארוכה. ורש"י פירש אם קנה גרמא דידיה שדבוק הבשר יפה לעצם והוא מסרטו ומוציא דם ומדבק ומעלה ארוכה כשר. והראשון פי' זקיני (סי' ע"ר).
<h2>דף צג.</h2>
וריש מעיא באמתא בעי גרידא שחלב התותב דבוק בו והוא טמא ואינו סותם. והוא המעי הנמשך מן הקיבה כך פר"ש, והשאר הוא הדורא דכנתא וטהור, וגם כן פר"ח בלשון אחד. ובלשון אחר פר"ח שהוא הנמשך מסוף הכרכשא לצד יציאת הנקב לחוץ. מ[י]ה[ו] הוכיח אבא מרי דליתה להך פירושא דעל כורחי' חלב טהור הוא מדאמרינן (מ"ט ע"ב) חלב העשוי ככובע אינו סותם אמרי לה חיטי דכרכשא ואמרי לה טרפשא דליבא, ואילולי זה היה סותם כדין חלב טהור. ותו סוף מעיא ולא ריש מעיא.
<h2>דף קח:</h2>
מעשה שהיו מהבהבין שפה של פרה אצל קדירה של בשר ונפלה לקדירה והנה לא נמלחה ולא יצאת מידי דמה. והתרנו הקדירה ואסרנו השפה. וטעמא דידי משום שדם האיברים שלא פירש מותר כדפסק רב אחאי גאון (פ' ויקרא סימן ס"ח) דבשר שלא נמלח (אסור) [שרי] למיכל מיניה באומצא, פירוש חי, א"כ שפה זו מתי אוסרת הקדירה כשתפלוט דמה לחוץ, הדר הוה ליה הדם לגבי ש[אר] בשר שבקדירה מין בשאינו מינו בטל בששים. ואפילו השפה שפלטה הדם הוא היתר ומהני לבטל הדם, שהבשר אינו אוסר אלא הדם שבו ובעודו בבשר אינו אסור אלא לכשיוצא ואז בטל. ויש לנו למנות כאילו כל אותה שפה דם גמור ולפי זה משערים בס', דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן. וכיוצא בזה אני אומר אם חתיכה של בשר שלא נמלחה נפלה לקדירה שמותר בס' ולא הוי מין במינו, וכ"ש לדברי המתירין מין במינו בס' דמותר. ותו יש לתת טעם להתיר, שאינו מינו השפה דבתר שמא אזלינן, כדאמרינן גבי נדרים (נדרים נ"ד ע"ב) הנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וראיתי שרבינו זקיני (ס"ס י"ז) אוסר גבי חתיכה שלא נמלחה שנפלה לקדירה וטעמו (דאזלינן) [דחיישינן] דילמא לא סליק לה דיקולא דמיא לחתיכה לכל צד ונכנס הדם לחתיכה שאצלה ואוסר אותה דהוה ליה כלא ניער וכסה. ואין נ"ל דהדבר נראה לעינים שהמים נכנסין בין חתיכה לחתיכה ודווקא בחטין אמרינן (פסחים ל"ט ע"ב) הכי גבי חמץ בפסח מפני שיש לה[ן] סדק ויושבין בתוך הסדק היא הציריא ואין הקילוח של מים נכנסין ביניהם ומתחמץ, ודווקא חוזק הקילוח המעכבו מלחמץ אינו נכנס ביניהם, אבל המים נכנסים ביניהם תדע שהרי מחמת המים שביניהם חששו לחימוץ, דאמר (רבא) [רב יוסף] (שם) לא ניחלוט אינש תרתי חיטי בהדי הדדי דלמא אזלא חדא ויתבא בציריא דחבירת' ולא סלקי לה דיקולא דמיא ואתיא לידי חימוצא. פירוש ציריא, ביקוע שבהן. דיקולא פירוש בלטורא בלע"ז. אבל גבי שאר איסורין כיון שהמים נכנסין ביניהם מותר. ולא שאני כדיי לחלוק עליו אך אשר עם לבבי כתבתי. אב"י העזר"י.
